תפישת עולמו של הרמב"ם, ששלמותו הרוחנית של האדם היא בידיעת ה', ולא ידיעה מדעית בלבד, אלא ידיעה שיש עמה חוויה. ידיעה שגורמת ליודע להקדיש ולהעריץ את ה'. נקדישך (=נייחדך) ונעריצך.
ידיעה זו שהיא כאמור, גם חווייתית, היא משליכה על אופיו של האדם, והוא הופך להיות ענו, שפל רוח ונקי דעת, ובעל מידות תרומיות, רחום וחנון, כי ה' בשבילו הוא מודל לחיקוי, מה הוא רחום, אף אתה רחום.
לכן כל קדושת מקום וקדושת בעלי חיים, או קדושת חפצים, היא בגלל שיוחד שם שמים עליהם.
ואף שהרמב"ם אינו מייחס עצמות של קדושה במקום, בחי, או בחפץ, אבל הוא אינו מזלזל בקדושתם, אלא, די להרמב"ם שעפ"י ההלכה יש קדושה במקום מסוים, הרמב"ם יאמר, ומתוך הכרה אמתית, כמו יעקב אבינו, מה נורא המקום הזה.
לגבי שאלתך האחרונה, ייתכן שיש בורים, שמייחסים עצמות של קדושה לעצים ולאבנים, שהם קרובים חלילה לתפישה אלילית.