ראשית עליך לדעת, שכל כסף שאדם תורם לבית הכנסת בגין מצווה כל שהיא, תפילה או קריאה בתורה וכיו"ב, טוב שתיעשה שלא על דרך מסחרית, כלומר תוך צפייה לקבל תמורה כל שהיא או כבוד בגין קיום המצווה, או בגין נתינת התרומה.
התרומה שניתנת צריכה להיות לשם נתינת התרומה, ושאר הדברים הקריאה בתורה, היא רק העילה המזמנת נתינת התרומה, וכל שכן, מי שבירך או השכבות וכו'.
שנית, יש אכן הבדלי מנהגים בין העדות גם בענייני התפילות, כך לדוגמה, הספרדים, והשאמי של יהודי תימן, נוהגים לומר קדיש גם אחרי אמירת המפטיר, שנקרא בספר שני, כי לדעתם, אותו מפטיר הוא חובת היום, ויש לומר אחריו קדיש.
ואילו האשכנזים ויהודי תימן שנהגו לפי מנהגיהם המקוריים ע"י הרמב"ם (בלדי), רואים במפטיר, אפילו של מועד, שנקרא בספר שני, כטפל לקריאת התורה העיקרית, ולכן אומרים קדיש רק אחרי ספר ראשון ולא אחרי הספר השני. וזוהי גם דעתי.
כיוצא בדבר, ביחס לאמירת מי שבירך, והיו שהתנגדו לאמירתו בגלל שאין מבקשים לרבים בשבת, אך נהגו להקל ולאמרו, וגם כשנהגו להקל ולאמרו, בתימן נהגו לומר מי שבירך אחד כללי לכולם אחרי קריאת התורה, ולא אמרו מי שבירך לכל אחד.
ואשר להשכבות מצד הדין לא היו צריכים לומר אותן בשבתות ובימים טובים, אלא שבגלל ביקוש ובגלל התרומות נהגו להקל.
ומשום כך כלל גדול הוא בשינויי המנהגים, כי אזלת לקרתא, זיל בתר נימוסיה.
כלומר, יש לנהוג לפי מנהג המקום, ואין לשנות ממנהג המקום. משום כך כל התורם בבית כנסת על דעת מנהג המקום הוא תורם, ולא על דעתו האישית. ולכן, שלם את התרומה הן כדי לא לגרום למחלוקת, והן כדי שתזכה בקיום מצווה כהלכתה, לשמה, תרומה לבית כנסת.
נשאר עניין אמירת מי שבירך, אם אמרו לאחרים ולך לא אמרו, עמך הצדק, שאסור להפלות, אלא אם כן יש להם סיבה או טעם כל שהוא.