תחילה אעתיק לשון רבינו, מגילה, א: "וכרך וכל הסמוך לו, וכל הנראה עמו, אם אין ביניהם יתר על אלפיים אמה, הרי זה ככרך וקוראין בחמשה עשר". והדבר פשוט שאין הכוונה, או סמוך או נראה, כי אם כן היה לו לרבינו לכתוב, כרך וכל הנראה עמו, וכל הסמוך לו עד אלפיים אמה, הרי זה ככרך. כי רק לגבי סמוך שייך להגביל את הסמיכות במרחק מסוים.
ולכן כוונת רבינו סמוך ונראה עמו, שני תנאים מצטברים. הא כיצד? פירש מהרי"ק, שם, אות כב, שלעולם מדובר רק ביישוב הסמוך לכרך, לא יותר מאלפיים אמה. ויש לבדוק ממרחק אלפיים אמה מן הכרך ואלפיים אמה מן היישוב (שהאדם העומד לבדוק נמצא בקדקוד של משולש, וצופה על הכרך והיישוב בחדא מחתא), אם היישוב נראה "עם" הכרך, "נטפל לו," הרי הוא ככרך. (לא נראה "ממנו, מן הכרך", אלא "עמו").
ומקור דברים אלו הם לשון דברי ריב"ל, במגילה, ב, ב, וג, ב, אבל בלי הברייתא, שלא ידוע מקורה, שחלקה חילוקים, סמוך אע"פ שאינו נראה. נראה אע"פ שאינו סמוך וכו'. ושכן הם דברי הרי"ף.

תשובה מאת הרב רצון ערוסי.