ב"ה שלום לכבוד הרב. כבודו ניסה להצביע על קשר הדוק וישיר בין מומחיות התימנים בקריאת התורה לשימור מנהג התרגום. במחילה, קשר זה הוא שולי וזניח, והוא אינו יכול להכשיר את המשך המנהג. כבודו שוב הדגיש את עניין השילוב בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ (כביכול התרגום). גם זה עניין זניח, גם בהוראת המנהג וגם בביצועו בשטח. רוב הנוהגים מנהג זה לא רואים בעיני רוחם הודאה באמיתות התורה שבע"פ יחד עם התורה שבכתב, ואין בכך קיום אחד מעיקרי האמונה. אין צורך לקיים מנהג צד ג' שיצביע בצורה עקיפה על כך שאנו מאמינים בתורה שבע"פ, במיוחד כאשר מנהג זה מיותר שלעצמו. (אם כבר מנהג של אמונה בתורה שבע"פ, בואו ננהיג לקרוא דף יומי לאחר קריאת התורה וההפטרה. כלומר, אם כבר תורה שבע"פ, אז שתהיה תורה שבע"פ נטו...) בשביל זה יש לנו את אמירת יג' עיקרים של התורה הקדושה, שיש נוהגים לאומרם כל בוקר לאחר תפילת שחרית. הסיבה שהגאונים הדגישו נקודה זו וכעסו על קהילות שהפסיקו את מנהג התרגום, היתה בגלל שבתקופתם תנועת הקראים פרחה ונגסה בכוחה של היהדות שלנו. לכן כל מנהג שיש בו שמץ של אמונה בתורה שבע"פ, נהפך לחזות הכל. בימינו, טעם זה כבר לא שייך, כי תנועת הקראים הכופרים בתורה שבע"פ כמעט ובטלה כליל. כבודו אמר שיש חשיבות לטורח ציבור, אבל לא על חשבון ההלכה. מנהג התרגום הינו מנהג, ואינו הלכה. כבודו הזכיר עניינים נוספים שיש בהם טורח ציבור, כמו "מי שברך" ו"השכבות" . דוגמאות כאלו סתם באות להסיט את הדיון מעצם הטורח ציבור שיש בתרגום. אם יש טורח ציבור גם בעניינים אחרים, האם זה מכשיר את טורח הציבור שיש בתרגום ? ולעניין, ברור שראוי שלא להרבות יותר מדי במי שברך ובהשכבות בכדי שלא להטריח את הציבור, ולכן גם לא ראוי לתרגם, כדי לא להטריח הציבור. כבודו אמר שהעובדה שלומדים תלמוד בארמית סותרת את הטיעון של חוסר הבנה ותועלת מהתרגום. כבר אמרתי שאי אפשר לערוך גזירה שווה בין התלמוד למנהג התרגום, והפעם אנסה לפרט כאן. וגם זה נסיון להסיט את הדיון מעצם העובדה הפשוטה שאין מבינים את התרגום כל כך ואין בו תועלת. א. קריאת התורה והתרגום מיועדים לכלל העם (רש"י, מסכת מגילה), וכלל העם אינו מבין ארמית ואינו מפיק תועלת משמיעת התרגום. התלמוד הוא נחלתם של מעטים, אשר על כורחם לומדים ארמית. גם אותם אלו המעטים הלומדים תלמוד וארמית, לא יפיקו תועלת מקריאת התרגום בשבת. ב. קריאת התורה והתרגום, הוא מעמד ציבורי, להבדיל מלימוד אישי שניתן להתעמק בו, ולכן גם אם אנו מבינים פחות או יותר את הארמית, לא תהיה בקריאה/שמיעה של התרגום במעמד כזה כל תועלת, בטח לא אחרי שאנו שומעים את האמור בשפה העברית. אלו הלומדים תלמוד, לומדים בצורה אישית יותר, בחברותות, ורק כך אפשר להבין ולהפיק תועלת מהתלמוד (וגם בתרגום, למשל בשמו"ת, שהוא סוגייה אחרת). ג. התלמוד הוא טקסט שנכתב במקורו בשפה הארמית. כל המרה של שפה גוררת איתה איבוד משמעויות שהיו בשפת המקור. לכן, אם נמיר את שפת התלמוד לעברית, ונלמד רק מהתרגום העברי, נאבד את אותן משמעויות שהיו בתלמוד בשפה הארמית. התורה כתובה בעברית. התרגום, אפילו שנכתב ברוח הקודש או ניתן בסיני, הוא רק התרגום, ולא המקור. ומאחר ויש לנו את המקור כתוב בשפתנו שלנו, ואת שפת התרגום רוב העם אינו מבין, אין את החשש שיש במקרה של התלמוד. אעפ"כ, תרגום אונקלוס, כבודו במקומו מונח, ואף אחד לא ביקש לגונזו, אלא רק להפסיק במנהג שאבד עליו הכלח, לקוראו בכל שבת בצמוד לקריאת התורה. ________________ כבודו אמר שצריך לדעת להבדיל בין עיקר לטפל. צריך גם לדעת מתי דבר חשוב בזמן מסוים, נהפך לדבר טפל וחסר תועלת בזמן אחר. ועל חכמי תימן להביט בצורה אמיתית על מנהג זה, ללא סיסמאות וקלישאות... בברכה.
צר לי, אנו חלוקים מהותית לפחות בשתי נקודות עיקריות: א. התורה היא שתים שהן אחת: תורה שבכתב ותורה שבע"פ, וכך היא ניתנה. ויש חשיבות רבה לכך שהיא ניתנה גם בכתב וגם בע"פ. אבל ההכרה והאמונה בדואליות זו, שהיא אחדותית, לא מובנת לרבים, ויש שאינה מקובלת על רבים. לפיכך הנהיגו לקרוא בציבור את התורה עם תרגומה הארמי, שבו יש פתיחת צוהרים לתורה שבעל פה. אבל יש לזכור שמראשית הדרך חז"ל רצו להנחיל עקרון אמוני זה ולצרבו בדעת כל יהודי. והם עשו זאת ע"י תרגום קריאת התורה בציבור. ומאחר וענין אמוני זה הוא חשוב, ולאו דווקא בגלל הכופרים בתורה שבעל פה, אלא לדואליות האחדותית הזו, כי יש לה יתרונות רבים וחשובים מאד, לכן אין הדבר נחשב לטורח. וגם לימוד בשפה הארמית לצורך כך, אינו טורח. כי הוא צורך חשוב. וכמו שההכרח לא יגונה, כך החיוני והחשוב, שווה כל מאמץ, ושווה כל זמן. ב. אני מאד מסוייג מקליטת מנהגים, שטיבם מפוקפק. ולצערי יש רבים, כאלה, אבל אני גם זהיר ביותר מן הקלות הבלתי נסבלת, להשליך עדיים מעלינו, מנהגים מקוריים וחשובים בטענה המתמיהה, מנהג שאבד עליו הכלח. כי בגישה כזו, ניתן לבטל מנהגים בטענות ומענות שונות, מנהג חיבוט ערבה, שנראה חלילה אולי פרימיטיבי, מנהג אמירת ברכה שאחרי המגילה, בגלל שיש בה תודה על נקמה, ואולי נבטל את המנהג שנראה "מגעיל", לשים אפר מוקלה בראש החתן, זכר לחורבן המקדש. כך יש צורך ולהתעשת ולבטל מנהג יו"ט שני של גלויות, כי יש בו ביטול מלאכה, וטורח מיותר לציבור. וכך על כיוצא באלה. קצרו של דבר, כשהתייחסתי לאמירת מי שברך והשכבות וכיוצא בזה, התכוונתי לומר לך, שאיני בטוח שאתה נאבק לביטול אמירתם או לצמצומם, כמו שאני מרגיש את נחישותך במאבקך לביטול התרגום. ודבר זה אומר דרשני.
