בבית הכנסת שאני מתפלל בו, נוהגים הציבור שכל אימת והם נמצאים עומדים מפני שכך הדין או המנהג (כגון מיד כשסיים החזן תפילת י"ח- שעדיין עומדים) והתחיל החזן אמירת קדיש (בהמשך לדוגמא הנ"ל- מיד כשסיים החזן תפילת י"ח של מנחה קודם מזמורי קבלת שבת), יושבים במקומותיהם מיד לאחר שענו יהא שמיה רבא... ולעלמי עלמיא. ולא זו אלא אף כשהקדיש הוא קרוב, על אף שניתן לשבת ע"פ המנהג או הדין, נוהגים להמתין עומדים עד אשר עונים יהא שמיה רבא, אא"כ הקדיש מעט רחוק. כל חקירותי ושאלותי למצוא מקור לזה העלו חרס. זקני בית הכנסת אומרים שכך נהגו הקדמונים בתימן (לכל הפחות בצנעא) אלא שאין הם יודעים מקור כתוב לכך.
שאלתי היא האם מנהג זה מוכר לכבודו ואם כן, האם יש לזה מקור ומהו?

בתודה כנה
ושכר מצווה מצווה.