מחלוקות ראשונים במחשבה
לק"י
האם עצם כך שיש מחלוקות ראשונים בענייני מחשבת ישראל/אמונה הרי שאחד מכל בעל מחלוקת טועה?
וא"כ, לפי זה יוצא שמי שטועה תורתו אינה תורה ולכן לא נוכל לברך על לימודו ברכת התורה מפאת הדין, ספק ברכות להקל?
אני יודע שאין זה כך, אך מדוע שלא נוכל לומר כך?
האם אפשר לומר ששני הראשונים צודקים כמו שאנו אומרים על מחלוקות התנאים והאמוראים "אלו ואלו דברי אלדים חיים" ? והפירוש לכך הוא שלדוג' אם יש טמא וטהור אז באותו דבר שדנו עליו יש צדדים של טמא ויש צדדים של טהור אבל חייבים לפסוק הלכה אז נפסקה הלכה מסויימת, אך לא חלילה שאחד טועה... מה נאמר במקרה שלנו?
יורנו רבינו, שלא חלילה נטיל דופי באחד הראשונים..
עלינו לדעת, שאין שתי אמיתות. יש רק אמת אחת. אולם בעוד שבהלכה יש כללים, והאפשרויות למחלוקת מצומצמות, ויש דרכי הכרעה. ויש מוסד מכריע לכל בית ישראל, הסנהדרין, הרי בענייני אמונה בעניינים פחות חתוכים מאשר בהלכה, מלבד י"ג עיקרי האמונה, שגם בהם נחלקו על רבינו.
ולכן, אין ספק, שעד שהסנהדרין מורה את הוראתה לכלל ישראל, אלו ואלו דברי אלקים חיים, כי כל אחד לשם שמים התכוון והסיק את אשר הסיק לפי מיטב ידיעותיו והבנתו, אבל משהסנהדרין מכריעה יש רק אמת אחת, והיא של הסנהדרין. ובאמונה כדאי שנתלכד, עד לחידוש הסנהדרין סביב י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם והמתיילד מהם.