אקדים הקדמה. אין ספק שיש עוצמה רוחנית להללו שמשכימים קום (=קומי רוני בלילה...) ואומרים אשמורות, במיוחד אם עטופים בטליתות, כולם, כמנהג אבותינו (וכך אנו נוהגים), ולא ישווה זמן אחר, אמירת סליחות במצבים שונים, ובתכנים חליפיים.

אולם, אבותינו בתימן נהגו להקדיש לכך שלוש שעות כל יום. זה הרבה זמן, ועל חשבון לימוד תורה. וייתכן שזו הסיבה שרבינו אימץ מנהג מצומצם, רק בעשרת ימי תשובה, ולא כל חודש אלול. גם אורח חיינו השתנה. אבותינו נהגו לישון מוקדם ולהשכים קום, ובימינו, לצערנו, ישנים מאוחר מאוד, ויש שקמים מאוחר מאוד, ואפילו יותר מאוחר מבני מלכים.

בין כך ובין כך, הנהגתי בקריית אונו אמירת סליחות, במשך שעה, משעה 5:00 עד 6:00. כולם עטופים בטליתות. תקיעות בשופר וקבלת עול מלכות שמים, שמע ישראל, ה' הוא האלקים, וה' מלך, דילוגים ברחמנא ובאבינו שבשמים ובעננו. מזמור תהלים אחד, כל יום מזמור אחר, וכן על זו הדרך. והאפקט – טוב מאוד.

כמובן שכל מי שאינו יכול לנהוג כן כמו בני הישיבות, מבחינה עקרונית יוכלו לומר סליחות במהלך היום, ובמהלך הערב והלילה, אלא שהמקובלים התנגדו לאמירת סליחות לפני חצות.

ומאחר והנך בישיבה. אל תנהגו במנהג, שראשי הישיבה, מתנגדים לו כי הם רבותיכם.

ואע"פ שאפשר למצוא תחליפים, לא כדאי לשנות סליחות שכבר התפשטו והתרגלו אליהם, וה' יהא בעזרך ויאיר אורך.

תיכתב בספר החיים ובספר הזיכרון.