בעיון חוזר אני נוכח לדעת שקיצרתי במקום שהיה לי להאריך. אכן במשנה, ו, ג, נקבע שהמאכיל פועליו תרומה, הן משלמין קרן וחומש, והוא משלם להם דמי סעודתן. ובירושלמי, שם, שאלו, מדוע בעה"ב משלם לפועלים דמי סעודתן, הרי כבר אכלו תרומה, והשיבו: "טבלים נפשו של אדם חותה מהם". כלומר, כל שהוא מאכל אסור, אין אכילתו אכילה, כי נפשו של האוכל חותה ממנו מן האיסור. וכך רבינו פסק להלכה, תרומות, י, ו, עם הטעם הזה. כתוצאה מכך פסק מארי ז"ל, ברכות, א, יט, אות ג, עמ' תצו, שחולה מסוכן שאוכל מאכלות אסורות לרפואתו, אינו מברך, כי הנפש חותה מן האיסור. בשונה מחולה מסוכן שאוכל דבר כשר ביוה"כ, שמברך, הואיל והוא אוכל מאכל כשר, שאין נפשו חותה מן האיסור. ועל כך בקשתי מחילה ממארי, שנראה שמפרש את דברי הירושלמי ואת דברי רבינו, שהנפש חותה מן האיסור קצה, כפי שפירש פני משה, שם. כלומר הנפש נגעלת, ולכן אכילתו אינה אכילה. ופירוש זה לא ייתכן במשנת רבינו, שהרי רבינו בפיהמ"ש, הקדמה לאבות, פרק ו, צידד בשיטה שהגיבור הוא זה שאומר איפשי לאכול חזיר (לא נגעל מאכילתו), רק שאינו אוכל מחמת ציווי ה'. ולכן אני בדעה שהפירוש לביטוי נפש האדם חותה מן האיסור נרתעת מן האיסור, על שעבר על ציווי ה'. שהרי רבינו בהלכות מכירה, ז, יד-טו, פסק שאם ראובן מסר לשמעון מאכל אסור מן התורה, שמעון אכלו. ראובן מחזיר לשמעון הדמים, ואם המאכל הוא רק מדברי סופרים, אין מחזיר לו הדמים. ואי אפשר לומר שנפש האדם אינה נגעלת (להללו שמואסים במאכלות אסורות), באכילת בשר עוף בחלב, רק בגלל שהאיסור מדברי סופרים, ולכן לגבי איסור תורה שנפש האדם נרתעת יותר, מתייחסים למוכר כמי שהונה את הקונה, ומכר לו דבר שאינו ראוי לו, ולכן מחזיר הדמים. וכן המאכיל פועליו תרומה, בגלל שגם הפועלים נרתעים מן האיסור, הרי הוא כאילו לא האכילם. ומשלם להם דמי סעודתם, ולכן חולה מסוכן שאוכל מאכלות אסורות, לרפואתו, מאחר והוא אוכל בהיתר, אין נפשו חותה מן האיסור, כלומר אינה נרתעת מן האיסור ועליו לברך.