מאמר "ושננתם לבניך"

הברכה נקראת ברכת התורה. מבחינה סמנטית, כמו שלא אומרים "בירכת הידיים" אלא "על נטילת ידיים", אם כוונת הברכה הייתה על לימוד התורה, היא הייתה מנוסחת כ"תיקון" שהתחדש "מלמד התורה". אלא שנוסח ברכת התורה הוא "נותן התורה". מברכים על נתינת התורה שקבלנו על יד משה רבנו מפי הגבורה ולא על מצוות לימודה.

בוודאי אמת הדבר שאישה פטורה מלימוד תורה. אבל מי שמסתפק בקביעה הלכתית זו ולא מעמיק עד לשורש העניין, סופו להסתבך במבוא סתום שם הצטברו במשך הדורות הרבה בעיות הן הלכתיות הן השקפתיות והן חברתיות, והוא גם יעלה כחרס דרשות צדדיות מרוחקות בדרך המוסר הפשרה והפיוס (ומי כמו נשים זקוק לפיוס?!) כאילו דרשות אלה הן העיקר, כשכל מטרתן אינה אלא להרגיע במקום שאין צורך בהרגעה. אין לנו להתאים את ההלכה למציאות אלא את המציאות שלנו להלכה משום שכול "השינויים התרבותיים" אינם אלא סטייה מן הדרך.

ואפרט:
התורה אומרת לנו: "ושננתם לבניך – לבניך ולא לבנותיך" ועוד: "ולימדתם אתם את בניכם – בניכם ולא בנותיכם". זה הוא היסוד התורני ומשום כך הרמב"ם לא פותח את הלכות תלמוד תורה אלא בו ואומר: "נשים... פתור(ות) מלימוד תורה", דבר החורג מהרגלו בשאר הספרים לפתוח בהגדרת המצווה ואינו אומר "האיש חייב בלימוד תורה".
רק אחרי פירוט החובה ללמד את הבנים ובני בנים ולעמיד תלמידים, הרמב"ם ממשיך ואומר "כשם שמצוה עליו ללמד את בנו, כך הוא מצווה ללמד את עצמו". משמע שחיוב הלימוד הוא תוצאה ישירה מחיובו ללמד. כמו כן, בספר המצוות, הקדים רבנו ללמד תורה לפני חובת הלימוד (וטעות באי הבנת כוונת רבנו יש בדפוס שהשלים בכתב מלא וכתב שהחיוב הוא "ללמוד"). מי שלא למד כראוי ילמד שיבושים והנזק יתפשט בחברה כולה והוא הרבה יותר גדול מנזק הטועה לעצמו - מכאן אחראיות גדולה מוטלת על המצווים ללמוד (גברים לא נשים).

על אותו עקרון של מלאכת ההיגיון, ברשימת ששת ההלכות שבספר אהבה, הרמב"ם כותב: לעבוד את ה' בתפילה – התפילה היא חלק מעבודת ה' והוא היסוד ויש לענפים רבים. ועוד: לברך את הקב"ה אחר האכילה – הסעודה היא עוד הזדמנות לברך את ה' ואין חובה לאכול כדי לברך (יש עוד דוגמה נפלאה בדומה לזה בנושא שגדולים וטובים דנו ודשו עליו במשך הדורות מבלי להגיע לבירור ונושא זה יבואו בע"ה במאמר נפרד).

רק משום שיסוד החובה הוא ללמד, עולה השאלה ודנים האם ומה חייב "האב ללמד את ביתו" ומה "מלמדים לנשים" כלשון ההלכה. מבלי להיכנס לפרטים, נקודה זו מדגישה את הבניין החברתי/לאומי של לימוד תורה שהוא מוטל – כמו כל תפקיד ציבורי ואחראיות חברתית בישראל – על הגברים ולא על הנשים. אם אנחנו עוקרים את אבן היסוד הזה, סתרנו את הבניין, הוצאנו את לימוד התורה מחיינו כעם והפכנו את עולם הישיבות למקום בריחה ושיקום ליצר הגברי שכידוע צריך שיקום יותר מיצר הנשי – אם יש בכלל דבר כזה...!

נשים פטורות מלימוד תורה ולרוב גם אינן מתעניינות ולא צריכות את דיון המעמיק וכפי שהתלמידות שלי נוהגות לבקש את "השורה התחתונה". וגם נמצא, פלא פלאים, נשים שמגיעות למסכנות נכונות שעוד לא הגיעו עליהם ואינן מובנות לתלמידים העמלים בסכך סוגיות מורכבות, מסתבכים בין העולמות והדעות שונות שאינם יודעים איך לצאת מזה, אף מתרגזים על הדרך לא דרך של היגיון הנשים, כך שנמצא להם כיוון לחיציהם.

מבלי לפגוע בכבוד הפוסקים וסמכותם העליונה לפסוק, רצוני לעמיד שאלה: למה אישה לא תברך ברכת התורה? הרי כל האיסור שלה לקרא בתורה בציבור הוא משום כבוד הציבור ולא עלה על דעת אף אחד לומר שאסור לה לקראו בתורה משום שאינה חייבת בלימוד או משום טומאה. פה, רפורמים ונאורים למיניהם מצו פתח לפריצות בביטול המושג כביכול מפליא של "כבוד הציבור" ובביטולו ביטלו גם את סדרי החברה הישראלית ותקנתם קלקולם.

חז"ל קבעו ברכה ל ת ו ר ה בלשון "נותן התורה". ברור שנשים אף הן היו באותה נתינה. חובת הלימוד נובעת מהנתינה כפי שהרב קאפח ציין בשיעור, ואל עף לשונו התמציתי יש להבין שאין זה פרט קטן אלה מפתח לכול הנושא. הברכה היא על הנתינה ולא על מצוות הלימוד הנובע ממנה. אין ברכה לעצם הלימוד שאין לו קצבה. הייתכן לומר שאישה משקרת כשהיא מברכת על נתינת התורה?

כל זה יצא מבית מדרשן של בנות צלופחד, שם מתבשלת קדרה על אש, תמיד... ושלום על ישראל!