זה עניין להבדלי מנהגים שיסודותיהם בהבדלי מסורות, או שיטות הלכתיות שונות לפי רבינו: אחרי שמיה רבה – אמן. אחרי ואמרו אמן – אמן יהא שמיה רבה מברך לעולם ולעלמי עלמיא (אין עונים אמן אחרי ויקרב משיחיה. וכך הגירסה לפי רבינו וימלוך, לא וימליך). אחרי יתברך – אמן. אחרי בריך הוא – אמן. ואחרי אמרו אמן – אמן. וכתב מרן, שו"ע, או"ח, נח, ג, העונים עד אחרי לעלמי עלמיא - טועים כי עליהם לחבר בין עלמיא ליתברך בעוד שאצלנו עפ"י רבינו, אנו עונים עלמיא והש"ץ אומר: יתברך, וכן הרמ"א, שם, סעיף א, הזהיר שלא יפסיק בין יהא שמיה רבא למברך, משמע שהיה מנהג כזה. ועיין עטרת זקנים, שם, שאין להפסיק בין תיבת שמיה ובין רבא, אבל בין רבא למברך לית לן לן בה. ואין ספק שלכל מנהג יש טעמים משלו. ולכן אין לו לאדם אלא המסורת של אבותיו, אך גם אין לו לשנות ממנהג המקום.