אתחיל מסוף דבריך לתחילתם. ברוך שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. וה' ציווה כל יהודי לישא אישה בכתובה וקידושין, וציווה כל יהודי לפרות ולרבות מאותה אישה. ולא בכדי ציוותה התורה ציווי זה. כי יש לו לאדם יצר מיני פעיל, שחוצץ בינו ובין יוצרו. וקידוש אישה כדת משה וישראל, ופריה ורביה ממנה, מרסנת יצר זה. והנוצרים חכמים בעיני עצמם וכומריהם אינם מתחתנים, ורבים מהם סוטים, כי שקר הם עושים בעצמם.
אולם גם העסק בתורה הוא סם חיים נגד היצר המיני. ולכן פסק רבינו, אישות, טו, ש"מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושגה בה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו, ולא נשא אשה, אין בידו עון (=וכתב מארי שם, אות ט, שאין בידו עוון בדיעבד, אבל לכתחילה אסור, שלא להתחתן) והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו. אבל אם היה יצרו מתגבר עליו חייב לישא אשה. ואפילו היו לו בנים, שמא יבוא לידי הרהור עבירה". רבינו, אישות, טו, ג, וכתב מארי, שם, אות ט, בשם רבינו במו"נ, שהרהורי עבירה (=מין) קשים מעבירה, ויש בלימוד תורה כדי לרסן יצר זה.
ועל דרכנו למדנו ששכל האדם הוא קודש לכך שהאדם יתדבק בצור העולמים ע"י שיעסוק תדיר בלימוד תורה, ובידיעת ה' ובאהבתו. וכשהוא זוכה לכך, הוא מתנבא.
אולם כל הנביאים אינם מחזיקים מעמד בהתנתקות מן החומר, ובהתדבקם בצור העולמים, ולכן אינם מתנבאים בכל עת. מה שאין כן משה רבינו, הוא הגיע למעלה גדולה שהתדבק בצור העולמים ע"י שהתנתק מאשתו, ומכל תאוות החומר. ולכן ה' סייעו שכל הזמן יהיה ראוי לנבואה. רבינו, יסודי התורה, ז, [יג]-[יד].
אמםנ מארי, שם, אות לא, הביא בשם בי"ד שנראה שדברי רבינו כמ"ד שהקב"ה צווה לו, ואתה פה עמוד עמדי, ולא כמ"ד דמה שפירש מן האשה הוא מדעתו והסכימה עמו שכינה. אולם גם עניין הסכמת ה' לשלושה המעשים של משה רבינו שנמנו שם בגמרא שבת, פז, א, אפשר לפרשה שמשה רבינו כיוון לאמיתה של תור,ה או לדעת ה'.
וצפורה, אפשר שהבינה והסכימה, ודברי חז"ל באגדה, הם כדי ללמד מוסר לסתם ת"ח, שלא הגיעו למעלת משה רבינו, שיזהרו בכבוד נשותיהם ובחובותיהם כלפיהן הן מחמת חובתם להן, והן לטובת עצמם, שמצילות אותן מן החטא, שהרי הם לא במעלת משה רבינו.
ואידך זיל גמור. וה' יאר עיניך במאור תורתו.