לכבוד הרה"ג רצון ערוסי שליט"א לכארוה מלשון הרמב"ם בהלכות מגילה ב ט"ו " ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו" משמע שמצריך שישתכר, פשוטו כמשמעו, והיה נ"ל שמ"ש "וירדם בשכרותו" היינו כדי לפתור את הבעייה של רבינו אפריים מעובדא דרבה ור"ז, שכך לא יזיק. כמו כן קצת משמע שישתכר עד כדי כך שירדם משכרותו ולא כמו שנהוג לומר ברמב"ם שישתה מעט יותר מלימודו וילך לישון, שזו למעשה דעת הכלבו. אך צ"ע ממ"ש רבינו במ"נ ח"ג פ"ח על השכרות. וא"א לומר שמ"ש בהלכות מגילה היינו לאדם שיודע בעצמו שלא ינבל פיו בדברי תיפלות, ויפלוט קיא צואה אשר אין לו מקום, ולא ראוי לעלות על שולחן מלכים, שכן בהלכות דעות ה ג כתב "כשהחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו. וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו. ואם נשתכר בפני עמי הארץ הרי זה חילל את השם" וא"כ יוצא שגם בת"ח שכל דבריו קודש יש גנות בשכרות. מה גם שכל חיוב ה"בסומי בפוריא" הוא מ"ימי משתה ושמחה" כמ"ש מהרי"ל בשו"ת סימן נו וא"כ די בשתייה מועטת כמו שכתב רבינו בהלכות יו"ט ו כ "כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק וקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה. שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל. הא למדת שהעבודה בשמחה. ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות". א"כ גם צ"ב בדעת הרמב"ם איך למד רבא שצריך שישתכר מ"ימי משתה ושמחה". תודה רבה!!!
מכל המקורות שציינת, ובעיקר הלכות שמחת יו"ט, אנו למדים, שהשתייה ביום פורים היא קצת יותר מהשתייה של יו"ט, וכך יוכל האדם לשמוח שמחה יתרה, כי שתייה כזו היא יותר מהרגלו, ואין האדם מגיע בה לשכרות ממש, אלא שמרגיש שכאשר קצת כבד, ילך לישון.
