1. ריבוי נשים הוא לא משאת נפש. הוא רק יכול להיות צורך. ורק בבחינת ההכרח לא יגונה. ורק כשהבעל יכול לפרנס ולכבד את נשיו בצורה הולמת.

המצב הרצוי חייב עם אישה שאוהבים, ובניין תא משפחתי יציב, מכונן דור מחר.

ולא משפחה שעלולים להיות בה מתחים בין הנשים ובין הבעל, ואפילו בין הבנים מהנשים השונות.

2. אני ציינתי שבזמן התלמוד וכן ביהדות תימן, גם אחרי התלמוד, לא היו זקוקים לחרמות, כדי להגן על התא המשפחתי, ועל כבוד האישה.

אלא ב"ה, תפישת עולם נכונה שהיתה מנת חלקנו מאז ועד עתה, היא שמנעה מאתנו שימוש לא נכון או חלילה מופרז בהיתר לשאת יותר מאישה אחת.

3. אני התייחסתי לתקופת התלמוד וליהודי תימן, גם אחרי התלמוד. לא התייחסתי לקהילות אחרות בישראל.

4. לא ידועה לי שמועה כזו מפיו.

5. ההפקרות וההתפרקות של בנו דורנו מערכי התא המשפחתי שלפי ההלכה, לא באו לעולם, בגלל הרבנות, ובגלל חרד"ג, אלא בגלל שניתקו את דורנו מחינוך לערכי הנצח של עמנו, וחיברוהו לתרבות המערב, שיסודה ברעינוות כוזבים של הנפש, הפרט ושוויון, ומימוש עצמי ומתירנות.

6. טעות בידך, "הידועה בציבור", לא באה לעולם בגלל הרבנות וחרד"ג, אלא בגלל חוק הביגמיה שהוא חוק אזרחי, ואשר לפי מחוקקיו, הוא חוק מכונן, לנאורות, ולכבוד האשה, וליחס שוויוני כלפיהם.

7. נכון שהדין הרצוי הוא דין תורה, לפיו מותר ברמה העקרונית לשאת אישה שנייה על אשתו, כשיש צורך גדול בדבר. ותוך דאגה לכך, שהבעל ישמור על כבוד כל אישה ועל צרכיה, ויובטח השלום בית.

אבל לצורך זה אנו צריכים להיות מונחים עי רבנות ראשית, שהוא כבי"ד גדול, בעלת סמכויות, ובעל תקציבים לפעול גם ברמה החינוכית בקרב כל החברה היהודית, כשהמדינה מגבה אותה ומעוניינת בפעילותה.

לצערנו, אין המדינה שהיא היום לא דתית, בלשון המעטה, מעוניינת ברבנות ראשית דומיננטית, וטובה, ולא בגלל שהרבנות הראשית של עמנו, אלא בגלל שקברניטי המדינה שהם לא דתיים, חוששים מאוד ממעורבות הדת במדינה, כי כך הם למדו ממשנתו של הרצל שהזהירם מפני מעמד מיוחד לרבנים.