בציעת ככר ומחצה בפסח בשבת חול המועד ויו"ט שחל ביום השביעי של פסח
הרמב"ם כותב בהלכות חמץ ומצה פרק ה' הלכה כ':
מותר לתת התבלין ר והשומשמין והקצח וכיוצא בהן לתוך הבצק, וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן או ש דבש וחלב או לקטף בהן, וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד, לא משום חמץ אלא כדי שיהיה +דברים ט"ז+ לחם עוני, וביום הראשון בלבד הוא שצריך להיות זכרון לחם עוני.
מכאן שלדעת הרמב"ם זכרון לחם עוני, חל רק היו"ט הראשון של פסח.
הרמב"ם כותב בהלכות ברכות פרק ז הלכה ד:
מצוה מן המובחר לבצוע ככר שלימה, ד אם היתה שם שלימה של שעורים ופרוסה של חטים מניח שלימה בתוך פרוסה ובוצע משתיהן כדי שיבצע מחטים ומשלימה, בשבתות ובימים טובים חייב לבצוע על שתי ככרות נוטל שתיהן בידו ה ובוצע אחת מהן.
מכאן שחייבים בשבתות וימים טובים לבצוע על שתי ככרות.
משתי ההלכות ההלו עולה כי לדעת הרמב"ם חייבים לבצוע בשבת חול המועד פסח ויו"ט אחרון של חג הפסח על שתי ככרות.
לא ברור כיצד הרב קאפח בפרק ח הלכה ו הערה יט, לומד הלכה מפסוק בתורה " שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני", כי יש לבצוע על ככר וחצי גם שבשבת ויו"ט שביעי של פסח? ממתי אנו לומדים הלכות מפשטי הכתובים, ובמיוחד כאשר הם סותרים במפורש הלכות ברמב"ם המופיעות בהלכות ברכות, חמץ ומצה, וכן שבת פרק ל' הלכה ט'. אפשר לטעון כי מנהג יהודי תימן, לפחות אלה הפוסקים בעיקר לפי הרמב"ם, הוא לא לנהוג לפי פסיקת הרמב"ם, אך אי אפשר לטעון שהדבר תואם את פסיקת הרמב"ם.
לכתחילה בוודאי שיש לבצוע בשבתות ובימים טובים על שתי ככרות.
אך מליל יו"ט של הפסח, אנו למדים שגם בציעה על ככר ומחצה היא בציעה על שני ככרות.
ואבותינו נהגו לבצוע על ככר ומחצה כל שבעת ימי חג הפסח, גם בשבת שבתוכה.
ומארי נתן פסוק התומך במסורת אבותינו ולא חידש דין מפסוק זה.