שלום רב.
בשנים האחרונות התעוררה המודעות לזהירות מתערובות חמץ במשהו לפי שיטת הרמב"ם ופסיקת מהרי"ץ. בעקבות כך עוררו את הציבור שלא לסמוך על הכשר הרבנות לפסח. שאלתי היא- האם לפי המציאות וכללי ההלכה מדובר באיסור לפי השיטה הנ"ל, או רק לזהירות וחומרא יתירה? ואוסיף ברשותך נופך לשאלתי:
מקובל בקרב קהילות אשכנז הע"י להזהר באיסור חמץ גם מחששות רחוקים שאינם חששות של ממש במובנם ההלכתי, נוסף לכך -התפתחות תעשיית ההכשרים באופן כללי ,מביאה לכך שכל גוף כשרות מחפש מקום להתגדר בו ולמצוא בעיות חדשות חדשים לבקרים, כאשר לפעמים מדובר בחומרות יתירות שאולי מגדילות את המוניטין של אותו בד"ץ, אך לא בפיתרון בעיות הלכתיות של ממש.
האם בכשרות השמנים לפסח (שזה מוצר המזון הכי נפוץ בשימוש בתעשיית המזון, שיש בו בעייה לשיטתנו, ולכן קשה להמנע משימושו, אך השאלה מתייחסת באופן עקרוני לכל סוגי המזון) מדובר בחשש שיש לו רגליים מבחינה הלכתית, עד כדי כך שאפשר לומר שאסור לבני תימן להשתמש בכל מוצר המכיל שמן צמחי משום שיש בו תערובת חמץ? ואפרט את שאלתי:
האם המציאות בפועל של תערובת דגן בחומרי הגלם (לפי סוגיהם) מהם מפיקים את השמנים היא בגדר דבר השכיח שיש להתחשב בו לפי כללי ההלכה?
האם חומרי הגלם האלה באים במגע עם מים בתהליך הפקת השמן באופן שיש חשש שהחמיצו?
מכיוון שהמידע אינו ברור לי בעניין זה , יש לי חשש שמדובר בעוד חומרא יתירה שהיא אולי טובה בגדר הנהגה ליחידים , אך אינה מתאימה כגזירה על הציבור. אמנם ישנם קהלים בישראל שעיסוק בחומרות וחיפוש הכשרים הוא מאבני היסוד של שיטתם , אך אין הדבר כן בקרב בני תימן. צא וראה שלאורך הדורות בני תימן היו מן המקילים בחששות לאיסור חמץ , אע"פ שנקטו להלכה כשיטה המחמירה לא חששו לתערובת חמץ בקטניות ולא נמנעו מלאפות מצות כל ימי הפסח ולא לשאר מיני חומרות וחששות שפשטו בתפוצות ישראל. אלא היכן שהיה מציאות של תערובת חמץ -כמו בחמאה ובסוכר עליהם דן מהרי"ץ - חששו, ותו לא מידי.
למותר לציין לכת"ר את הנזקים החינוכיים וההשקפתיים שיש בהנחלת חומרות לציבור, ולכן גם אם אכן ישנו יסוד הלכתי לחוש לתערובת חמץ מן הדין, האם לא ניתן לצמצם את ההוראה לאותם דברים נקודתיים?
ותשובתו הרמתה מהרה תצמח, בכבוד רב
.