הרד"מ מחק חלק זה של ההגה בחיבורו שתילי זיתים, משמע שאינו מסכים עם דעתו זו של הרמ"א.

וכבר קדם לו הב"י, שלא הסכים עם הלכה זו.

אולם לענ"ד רבינו יסכים עם הרמ"א ולא מטעמו, וכדלקמן.

השומע מן המברך והתכוון לצאת, והמברך התכוון להוציאו. וכל שכן, כשהשומע ענה אמן, שהוא כאילו בירך.

ולכן, הרי המברך, לא דיבר, והשומע אמנם דיבר, לפני שאכל, אבל כיוון שהברכה של המברך עלתה, ולא צריך לברך, גם השומע דינו כן, כי סוף סוף הוא לא הוציא שם שמים של הברכה על דיבורים בטלים. ולא נראה כמי שבירך על דברים בטלים, ולכן מספק ברכות לא יברך.

ולא בגלל טעמו של הרמ"א, שכאילו השומעים את הברכה טעימתם את הפת היא רק חיבוב מצווה, ולא חיוב, לא כן, אחרי בקשת המחילה, כי אין זה דומה לקידוש, שהמקדש חייב לשתות מן היין והשומעים אינם חייבים לשתות, רק חיבוב מצווה, לטעום מן היין.

לא כן בברכת הנהנהין, השומע הרי הוא כמברך ברכת נהנין וחייב לאכול פת, אלא שכאמור, בנסיבות הללו נראה שאין לחייבו לחזור ולברך.

תוכל להאזין באתר נצח ישראל באודיו בהלכה יומית.