שמירת הגיית הלשון העברית
לכבוד הרב רצון, כנהר שלום!
ידוע מפעלו הכביר של מארי יוסף עמר: "התלמוד המנוקד", וכן דברי ההקדמה של מארי למהדורא זו של התלמוד, והשבח הגדול שמארי משבח את המפעל הזה.
ב"ה אני גם כן משתדל לשמר בלָמדי את מסורת ההגייה היפה (והנכונה) הזו, אך מידי פעם שומע אני קולות כגון "למה צריך להתאמץ?", "הרי השפה היא מוסכמה חברתית כדי להבין, והרי אני מבין גם כשאני קורא ב'שיבוש'!".
ילמדנו רבינו, מה העניין והאם יש עניין דוקא בשימור הלשון הארמית המקורית?
וכן, האם יש 'עניין' לשמר את לשון הקודש בדיבור היומיומי? (שלא בקריאת התורה ובברכת כהנים, ששם חובה לקרוא דוקא בלשון הקדש)
בודאי שלכתחילה מצווה לשמור מסורת קדומה מקורית ואמתית, זו של לשון הקודש, ואין לשים לב לקושי, כי לפי צערא - אגרא.
וכך בכל דבר טוב בחיים מתאמצים, כי משתלם הדבר.
אבל לדבר ברבים בלשון הקודש, כשרבים מאוד לא רגילים ולא מבינים, יש להימנע, אך ככל שקהילה הומוגנית שרגילים לדבר כך, יישר כוחם אם ידברו גם בשפת החולין, בלשון הקודש, והם גבורים פורצי דרך.