אני כותב את השאלה מתוך כאב. אנחנו חברי מניין תימני בברוכין שבשומרון מונים כ15 בתי אב. מחצית שאמי ומחצית בלדי. בשבת בבוקר קשה לאנשים לקום מוקדם ומתחילים ”הודו” ב7 וחצי. בשעה 10 בבוקר מתקיים שיעור של רב היישוב ואנחנו חייבים לסיים עד אז. לכן עד היום יצא שויתרנו על התרגום. חשבתי שאולי כדאי ”לחסוך זמן” באופנים שונים וכן להכניס תרגום. ואלו הם:
1. שחרית ומוסף ללא תפילת יחיד בלחש
2. מי שברך אחיד לכולם ולא כל אחד ואחד.
3. אולי לוותר על תפילה לשלום המדינה ולחיילי צהל.
4. מי שברך לחולים ואשכבות.
5. שישי ילדים. כל שבת מעליםמ3 ילדים ל3 פסוקים.
יש 2 חברים במניין שאבותיהם כבר ביטלו את התרגום בעלייה לארץ.
מה דעתו של הרב? עד כמה צריך להלחם על תירגום בציבור ועל מה אפשר לוותר על מנת לעמוד במסגרת הזמן שמוקצב לתפילה?
חשוב לציין שיש לא מעט ילדים במניין ולצערי הם פשוט לא גדלו על תרגום. ילדי שלי בקרוב יגיעו לגיל המתאים וארצה שיתרגמו.
תודה.