הרמב"ם כותב
ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו, כיצד פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה, ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה, ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות.
ונסתפקתי שא"כ יוצא שאם נחלקו הסנהדרין באיזה השקפה האם היא אסורה ומינות או לא ורבו האוסרים על המתירים ופסקו שאסור. ולפי דברי הרמב"ם הנ"ל יוצא שלא תוכל לבוא אף סנהדרין ולחלוק על הסנהדרין הקודמת שמכיון שהרהור שמא אמת האמונה שאסרה הסנהדרין הוא כבר אסור ונכלל בולא תתורו אחרי לבבכם וא"כ אי אפשר לעולם שסנהדרין תתיר מה שאסרה סנהדרין הקודמת לה בעניני דעות.
האם זה אכן נכון?
רק בגזירות אין סנהדרין מאוחרת רשאית לבטל דברי קודמתה, אלא א"כ היא גדולה ממנה בחכמה ובמנין.
אבל בהוראת ההלכה, בין בהלכות מעשיות, ובין בהלכות אמוניות, כל סנהדרין מאוחרת, פורכת את ההלכה של קודמתה בראיות מוצקות, הלכה כמותה.
