41. ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק ה, הלכות ג - ד: "לפיכך אמרו, כל החולק על רבו–כחולק על השכינה, שנאמר "בהצותם, על ה"' (במדבר כו, ט). וכל העושה מריבה עם רבו–כעושה עם השכינה, שנאמר "אשר רבו בני ישראל את ה"' (במדבר כ, יג). וכל המתרעם על רבו–כמתרעם על השכינה, שנאמר "לא עלינו תלונותיכם, כי על ה"' (שמות טז, ח). וכל המהרהר אחר רבו–כמהרהר אחר השכינה, שנאמר "וידבר העם, באלוהים ובמשה" (במדבר כא, ה). איזה הוא חולק על רבו–זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו, ורבו קיים, ואף על פי שרבו במדינה אחרת. ואסור לאדם להורות בפני רבו, לעולם וכל המורה הלכה בפני רבו, חייב מיתה." 42. ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק א, הלכה כא (כ): "מי שהוחזק בשאר בשר–דנין בו על פי החזקה, אף על פי שאין שם ראיה ברורה שזה קרוב ומלקין ושורפין וסוקלין וחונקין, על חזקה זו. כיצד: הרי שהוחזק שזו אחותו או בתו או אימו, ובא עליה בעדים–הרי זה לוקה או נשרף או נסקל: ואף על פי שאין שם ראיה ברורה שזו היא אחותו, או אימו, או בתו–אלא בחזקה בלבד." 43. ספר אהבה, הלכות ברכת הכהנים, פרק טו, הלכה א: "שישה דברים, מונעין נשיאת כפיים–הלשון, והמומין, והעבירה, והשנים, והיין, וטומאת הידיים." 44. ספר מדע, הלכות עבודה זרה, פרק יא הלכה יח: "כל המאמין בדברים אלו, וכיוצא בהן, ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה, אבל התורה אסרה אותן–אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה..." 45. ספר נשים, הלכות אישות, פרק א, הלכה ז: "כל שאסר ביאתו בתורה... הן הנקראים איסורי לאוין ועוד, נקראין איסורי קדושה. ותשעה הן, ואלו הן... בת ישראל לפצוע דכא, וכרות שופכה..." 46. ספר נשים, הלכות גירושין, פרק ב, הלכה יג (יז): "מי שנשא אישה כשהוא פיקח, ונתחרש, ואין צריך לומר, נשתטה–אינו מוציא לעולם, עד שיבריא ואין סומכין על רמיזת החירש, ולא על כתבו, ואף על פי שדעתו נכונה ומיושבת..." 47. ספר נשים, הלכות ייבום וחליצה, פרק ד, הלכה יד (יז): "יבם שרגלו הימנית חתוכה, אינו חולץ בשמאל (אלא צריך לבעול אותה, ואז לגרשה) ואם חלצה מעל שמאלו, חליצתה פסולה..." 48. ספר נשים, הלכות ייבום וחליצה, פרק ה, הלכה כב: "... מלמדין את הקטנה שתמאן, וכונס את החירשת ואם רצה לגרשה–כותב לה גט אחר שיבוא עליה, ותותר לזר." ספר נשים, הלכות ייבום וחליצה, פרק ו, הלכה ו: "ואלו שמתייבמות ולא חולצות–החירשת והשוטה והקטנה, לפי שאין בהן דעת לקרות ולהבין ואם רצה היבם לגרש את החירשת בגט אחר שיבעול אותה, הרי זה מגרש." דרך אגב, לפני כחמישים שנה, הדין הזה בוצע הלכה למעשה! ועוד האח/הבועל היה נשוי.. אשרי העם שככה לו. 49. ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק ח, הלכה יג (טו): "הסומה בודקת עצמה, ומראה לחברתה אבל החירשת והשוטה צריכות פיקחות לבדוק אותן ולקבוע להן וסתות, ואחר כך יהיו מותרות לבעליהן." 50. ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ב, הלכה ד (ג): "האדם–אף על פי שנאמר בו "ויהי האדם, לנפש חיה" (בראשית ב, ז), אינו בכלל מיני חיה בעלת פרסה לפיכך אינו בלא תעשה. והאוכל מבשר האדם או מחלבו, בין מן החי בין מן המת–אינו לוקה (כלומר, הקניבל ממשיך להסתובב חופשי). אבל אסור הוא בעשה, שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה ואמר בהן "זאת החיה אשר תאכלו" (ויקרא יא, ב)–הא כל שהוא חוץ מהן, לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא." 51. ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ה, הלכה י: "... אבל אם חתך מן העובר שבמעיה, ולא הוציאו, ואחר כך שחטה–הרי חתיכות העובר או אברו, מותר הואיל ולא יצא." ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ה, הלכה טז (יד): "מצא בה עובר חי–אף על פי שהוא בן תשעה חודשים גמורים, ואפשר שיחיה–אינו צריך שחיטה, אלא שחיטת אימו מטהרתו ואם הפריס על גבי קרקע, צריך שחיטה."