שלום רב!
אני בחור דתי בן 26 ומזה למעלה מחצי שנה מצוי בקשר עם בחורה שדי דומה לי מבחינת הרמה וההשקפה הדתית אע"פ ששנינו באנו מרקע שונה. דרכי החשיבה שלנו שונות - היא השכלתנית יותר ואילו החשיבה שלי מונעת באופן הרבה יותר אמוציונאלי. קיום הקשר באופן רציף גובה מאיתנו הרבה אנרגיות - פיזיות ונפשיות עד כדי - כך ששנינו הגענו בזמנים שונים להרגשה כי דבר זה בא גם על חשבון דברים חשובים אחרים (כיבוד הורים, לימוד תורה, תפילה וכד'), אך מצאנו פתרונות כמו לימוד משותף ועוד. לאור כל זאת, לאחרונה החלטנו כי יש בידינו הכלים לדעת האם כדאי למסד את הקשר. כשחשבתי על העניין הגעתי למסקנה שאותי אישית היא קצת מפחידה: הרגש העמוק שלי כלפיה, יתכן ונובע מתוך מניעים אגוצנטריים. כלומר - אינני באמת אוהב ומעריך אותה בתור אדם, אלא מעריך אותה על שהיא גורמת לי להרגיש יותר טוב עם עצמי כאדם חופשי יותר, אמיתי יותר, המקבל המון חום ואהבה. כמובן, שהקשר איננו חד - צדדי: אני משקיע המון בקשר, אך יתכן והשקעה זו מונעת ע"י כוחות לא נכונים (?). היא מצידה מאוד אוהבת ומעריכה אותי על מי שאני עם קצת ביקורת... יש לה לא מעט תכונות חיוביות שמאוד חשובות לי אך עם זאת גם כמה חסרונות המפריעות לי ולקשר בינינו להתפתח. הרגשות בינינו אמיתיים ועמוקים, והקשר שלנו כנה עד כאב... הבעיה העיקרית שלי נובעת מהעובדה כי קשה לי להגיע למסקנה ברורה לגבי הקשר, שכן, הרכיב הרגשי תופס מקום מאוד מרכזי מבחינתי וקצת "מערפל" את הראות. שאלותי: (א) "האם מתוך שלא לשמה - יבוא לשמה"? האם המניעים האגוצנטרים יכולים לשמש מנוף וכלי לאהבה? (ב) כיצד ניתן "לנטרל" את השפעת הרגש והאם בכלל צריך? בכבוד רב ובתודה מראש על שליחות עצומה. אני.