הסוגיא במגילה עוסקת בבני עיר שמכרו, כלומר דברים שבקדושה של ציבור. שיש לעלות בדמים שלהם. לא כן בדברים שבקדושה של יחיד, שאין קדושה בדמים. אולם ספר תורה בשל כבודו המיוחד, אסור למכרו כלל, חוץ מלישא אשה וללמוד תורה. וי"א גם כשאין לו מה יאכל. ובזה נחלקו הדעות. י"א שדווקא בספר תורה של ציבור, אבל בס"ת של יחיד יכול למכרו ולעשות כדמיו מה שירצה. וי"א שגם בס"ת של יחיד, אין למכרו אלא רק לצורך לימוד תורה או לישא אשה. שו"ע, או"ח, קנג, י, ובטור, או"ח, שם, ובב"י, שם. לפי זה אין איסור לשמש כסוחר של דברים שבקדושה לרבות תפילין ומזוזות. הבעיה היא לגבי ספרי תורה, לפי דעת האוסרים. אך בד"כ קונים ספר תורה מסופר שכותב עבור הקונה. ואם קנה מסוחר, הסוחר הוא כאילו כשליחו להזמין לו ס"ת מסופר.