לענ"ד צריך לברך שהכל. אע"פ שידידי בעל יצחק ירנן, ח"ב, יא, האריך בטוב טעם ודעת להוכיח שאינו אוכל ואין ללועס כוונת אוכל, ולכן לדעתו אין לברך עליו, הרי מו"ר הגר"ע יוסף, יביע אומר, ח"ז, או"ח, לג, סבור שיש לברך עליו, שחובה לברך על כל דבר שנהנה. ואע"פ שהסוכר טפל לגומי לעיסה, מאחר ולעיקר אין ברכה יש לברך על הטפל, כי הוא נהנה ממנו. וכדי לחזק דבריו. הרי מוסכם לדעת כולם, שהמוצץ קני סוכר, שמברך. אע"פ שאינו אוכל את הגוף הקנה, אלא פולטו. וכן מוסכם שיש לברך על אכילת סוכר. ואם כן, אף שנניח שישתמשו בגומי ממש, שאינו משרפי האילן כדי לעמל את השיניים, והוא אינו מגעיל, ובכ"ז ימרחו אותו בשכבת סוכר דקה, שהיא אינה מחזיקה מעמד לכל זמן הלעיסה, כלום לא יצטרך לברך על סוכר זה. הרי במקרה כזה הוא מכניס לפיו שני דברים: מין אוכל (סוכר), ומין שאינו אוכל (גומי), מאחר והוא טועם טעם הסוכר, ואף בולע רוק מתוק, הרי זה נהנה וחייב בברכה. ולא דומה הדבר לאוכל פלפלין וזנגביל יבשים, שאינו מברך עליהם (רמב"ם, ברכות, ח, ד). כי שם בגלל טעמם אינם ראויים לאכילה כלל. והראיה, שהכוססם ביוה"כ פטור. ורק אם אכל זנגביל בטוב חיים, אע"פ שאינו חריף, ראוי הוא לאכילה בדוחק, לפי שהוא מר. רמב"ם, שביתת עשור, ב, ו, והערת מורנו הרב יוסף קאפח, שם, יא.