הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר. ברור שהקב"ה לא עביד דינא בלא דינא. ועונש שניתן לעם ישראל בתור כזה, הוא מבחינת ידיעתנו הכללית, בגין "על עזבם את תורתי". אבל כלפי שמיא גליא. ניקח לדוגמה חטא העגל - שהוא דוגמה פשוטה בגלל שמדובר בחטא ספיציפי. אבל בכוונה התייחסתי לדוגמה זו כדי להדגיש שלא כולם נענשו. והללו שנענשו נענשו בדרגות שונות לפי חומרת מעשיהם. יש שנענשו בבי"ד דלמטה. ויש שנענשו ע"י בי"ד דלמעלה. כלומר גם כשהקב"ה דן את כלל ישראל, אין הענישה קולקטיבית כפי שהיא נראית. ומכאן לדוגמה נוספת חטא המרגלים - הזדהות אבותינו עם המרגלים היא שחרצה את דינם שלא ייכנסו לארץ, לבד מיהושע וכלב. ומכאן לדוגמה נוספת חורבן בית ראשון - ביחזקאל נאמר שהוא ראה מלאך מסמך תו במצחות האנשים הצדיקים שאמורים להינצל בעת החורבן והגלות. כלומר שגם בעת הענשה גדולה בגין חטאים רבים, הצדיקים שבחבורה אמורים להינצל. ואף שחז"ל אמרו שאותם צדיקים בסופו של דבר נענשו, הרי חז"ל הסבירו זאת בגלל שהיה בידם להוכיח ולא הוכיחו. וכך יוצא שצדיק שלא היה בידו להוכיח, לא נענש באותו זמן. יוצא אפוא, שכל עונש על כלל עמנו הוא באופן כללי בגלל הבגידה בתורה וב"ה נותן התורה, אבל לגבי כל מקרה מחויבים בני אותו דור לפשפש במעשיהם ולתקן מעשיהם.