המנהגים בעניין הסדנקאות אין להם שורש בתלמוד, שו"ת, נו"ב, מ"ק, פו, וממילא לא ברבינו ובשו"ע, יו"ד, רסה, יא. הרמ"א הפליג בשבח הסנדק עד שכתב שיפה כח הסנדק מכח המוהל, וחלקו עליו יש"ש, ב"ק, ח, ס, וחת"ס, או"ח, קנח - קנט. ואפשר שבגלל שהתייחסו לסנדק (בעקבות הזוה"ק) כמקטיר קטורת, והוזכר ברמ"א, שם, נוהים רבים לבקש ממנו ברכה. וזוכר אני שפעם אחת כובדתי להיות סנדק, ולפתע אחרי המילה הסתערו רבים עליי לבקש ברכות, אנשים ונשים, ורבה הפריצות, ובקושי חילצתי עצמי מאותו מעמד מביך ומביש. אבל אין אדם עומד על דברי תורה אלא א"כ הוא נכשל בהם, וכשפעם אחת כובדתי בסנדקאות, הודעתי מראש, שאחרי המילה ישבו במקומותיהם, כדי שאוכל לברך כל אחד כהלכה. וכן היה. עמדתי בפניהם, שבאמת עת המילה הוא שעת רצון והיא שעת רחמים, ולכן כל אחד מאתנו יחשוב בשעה זאת, לשוב לאביו ולשמים, ולהתחנן לה' שיסייעו לשוב בתשובה שלימה, וכל אחד יבקש מה' די מחסורו אשר יחסר לו: בריאות, זיווג, פרנסה, שלום בית, חינוך הבנים והבנות וכו'. וביקשתי מהם שייכנו לבם מאוד כשבירכתי אותם, שה' ימלא משאלות כל אחד ואחת מהם לטובה. וכולם ענו אמן. והיה מעמד של קידוש ה'. ונמנע חילול ה' ופריצות. והחכם עיניו בראשו, כי לא ירחק היום שינהגו חלילה, שהנשים תשמשנה בסנדר ראה הרמ"א שם. בתימן לא היה שום זכר לעניין זה. ונהגו בד"כ לכבד את אבי האב, או אבי האם.