א -
ג) ציצית אין זמנה בלילה. אבל קי"ל שאין איסור להתעטף בלילה. ואדרבה הואיל והקב"ה נדמה למשה רבינו במעמד הר סיני כש"ץ עטוף בטלית מצויצת, נהגו אבותינו שכל ש"ץ אפילו בלילה, ואפילו באשמורות, לעולם יהא עטוף בטלית, שהרי לא לחנם אמרו חז"ל שהקב"ה נדמה למש"ר כש"ץ עטוף בטלית. כי לא יעלה על הדעת ש"ץ בלי טלת. יתירה מזו, אבותינו בתימן, כולם, בלי יוצא מן הכלל, היו עטופים בטלית בכל תפילת ערבית ובעת האשמורות. אולם מצאנו שחכמי המשנה והתלמוד היו מעוטפים בטלית מצויצת בע"ש לכבוד שבת, ראה שבת, כה, ב, וב"ק, לב, א, כלומר, לטלית המצויצת יש זיקה מיוחדת לכבוד שבת קודש. וכבר אמרו חכמים במדרש, שהמקושש עצים ביום השבת במדבר היה בגלל העדר אות התפילין. ולכן ה' הסמיך ציווי פרשת ציצית לאותו עניין. ומשום כך אבותינו התעטפו בטלית ברוב הדר לכבוד ליל שבת קדוש והיו הולכים לבית הכנסת עטופים בטליתותיהם, ושבים עטופים בטליתותיהם. והיו מהם שהיו מקדשים כשהם עטופים בטליותיהם ממש כמלאכי השרת, וכך אנו נוהגים בהליכות עם ישראל בשבתות עיון ובירחי כלה, מזה שנים רבות. אשר למקובלים כמי שהם שמים דגש על סתרי תורה הם נחלקו לשני ראשים: ר"י גיטידליה, שם דגש על הניגוד של ציצית בלילה ולכן אסר. אבל האר"י בספר שער הווכנות, סו, ע"ד, הנהיג על דרך התנאים והאמוראים לצאת לשדה עטופים בטליתותיהם לכבוד שבת קודש. ואל תתמה בדבר כי ענייני הקבלה נדרשים כמין חומר, כי כל אחד מתכוון לשם שמים. ראה שו"ת משנה הלכות, חלק יא, רנו, שהמליץ על המתעטפים בטלית מצויצת עד אחרי הקידוש בליל שבת שאצלם "לילה כיום יאיר". וכמו מעלת ליל יום כיפור. ובאמת שכך נהגו אצל כמה מצדיקי החסידות, ראה מנהגי בית אליך עמ' 720 והערה ס'. ראה פירוט השמות והמקורות בשו"ת עולת יצחק, ח"א, או"ח, נב.
ד) כל מקום ומקום יש לו שקיעה משלו, כפי שאמרו חכמים יהי חלקי בין מכניסי השבת בטבריה (=ששקעה החמה שם מוקדם יותר), וממוצאי שבת בצפורי (שהיתה גבוהה, והשנה יצאה שם באיחור יותר). ה - ו) לדעת רבינו בתבושב האין זמן מדויק להנץ החמה. אין להנץ החמה השלכה לתפילה שלא בזמנה, לפניה או לאחריה, כי יש זמן לפני ואחרי די הצורך.