צירוף פרשיות הוא בשנים בלתי מעוברות, כדי לסיים את קריאת כל התורה במשך שנה, כמנהג בבל. יש מסורות שונות של צירופי פרשיות ויש טעמים לכל מסורת, מדוע מצרפים פרשיות מסוימות. וברור שגם הקשר הענייני חשוב, כמו תזריע ומצורע. והנה לגבי מנהג תימן, המנהג הקדום היה לחבר חוקת ובלק, משום שחוקת מסתיימת במלחמת משה עם סחון ועוג, שלפני כן הם ביקשו שטחים ממואב ועמון. ובלק מתייחס למאבק של מואב כנגד ישראל, באמצעות בלעם. ובהפטרה של חוקת בעניין יפתח, יפתח השיב לעמון שדרש מיפתח שיחזיר את שטחי עמון שישראל כבשו מסיחון, שכבש מהם. שהתפתחויות מדיניות אלו הן אלוקיות. ועל מלך עמון לקבל הכרעות אלו. שהרי ישראל לא נלחמו בעמון ולא במואב. ויפתח נימק דבריו בכך שמואב (בלק) לא תבע השטחים בחזרה, אלא קיבל דין שמים, ורק ניסה לפגוע בישראל בדרך של כשפים ע"י בלעם. הרי ששתי הפרשיות הן מחוברות בענייניהן. אולם לפי המנהג הקדום לא היתה חוקת פרשה בפני עצמה שמתחילה כמו בימינו בעניין פרה אדומה, אלא היא התחילה מויסעו מקדש. ובעל המדרש הגדול, ר' דוד עדני, קבע פתיחה פיוטית לפרשת חוקת, כדרכו לפני כל פרשה, לפני ויסעו מקדש, כי משם התחילה הפרשה, ועיין במדרש הגדול הערת המהדיר שהיו מסורות עתיקות כאלה. אכן, המנהג הקדום יותר היה לחבר קורח וחצי חוקת. ובשבת שאחרי זה לחבר חצי חוקת עם בלק. וכך מופיע בתכלאלים קדומים. ומנהג זה מופיע גם ברס"ג ובמדרש הגדול. ומהרי"ץ העיד שקרוב לתקופתו נהגו לחבר חוקת בשלימותה, כפי שהיא בימינו עם פרשת בלק. מהרי"ץ הביא מנהג נוסף שהיה בארם צובא, שהיו מחברים קורח וחוקת ומפרידים מטות לבד ומסעי לבד. מהרי"ץ נימק מנהג תימן לחבר חוקת בלק כי יש קשר וחיבור בין שתי פרשיות אלו ושבסוף פרשת חוקת מדברת על מואב "אוי לך מואב" וזה מתחבר עם פרשת בלק, מה שאין כן במטות ומסעי שאין קשר ביניהם. וכן אפשר לראות בכל חיבורי שתי פרשות שיש קשר בין הפרשיות כגון ויקהל פקודי, תזריע מצורע וכו'. ולנוהגים לחבר מטות מסעי, אפשר לומר שמכיוון שאנו נמצאים בפרשיות אלו בתקופת המצרים, ובתוך תקופה זו אנו קוראים בפרשת פינחס, אמרו על זה כל רודפיה השיגוה בין המצרים, כי בפרשת פינחס מוזכר "לאלה תיחלק הארץ בנחלה". ובפרשת מסעי מדובר על גבולות ארץ ישראל ומצריה, דרשו את הפסוק "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". דהיינו בפרשיות העוסקות בגבולות ובהנחלת א"י לשבטים.