הדוגמה מיצחק ורבקה לכאורה, אינה הדוגמה הטובה לתפילה של מישהו על זולתו, מאחר ויצחק התפלל לזרע קודש דווקא מרבקה, אשתו הצדקת, ולכן תפילתו שרבקה תיפקד בזרע של קיימא, היא לא רק למענה אלא גם למענו. אבל מכאן נוכל להבין שתפילת צדיקים על זולתם יש בה השפעות שונות:
א.זה שמתפללים עליו, כשיודע שאחרים מתפללים עליו, הוא נכנע בלבו לבוראו, והוא נעשה ראוי למידת הרחמים.
ב. שהצדיק שמתפלל על זולתו חושב על הפגיעה בו או בציבור, בשל מחלתו של זה, או עניותו של זה וכיו"ב. ולכן תפילת ציבור אינה נדחית, בגלל שהציבור מתעלים לראות בצרכים של פלוני ופלמוני כצרכים של כל הציבור, ומפתחים בתודעתו ערבות נעלה מאוד. לגבי תפילת סלח לנו, אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו. אני מניח שהקושי שלך בפירוש תפילה זו שהמתפלל מתפלל על חטאי זולתו ועל פשעיהם. ובכן, תפילות אמצעיות אלו בתפילת שמונה עשרה הן בקשות של המתפלל. ורשאי האדם לשלב בתוכן ענייניו האישיים הקרובים למשמעות של אותה ברכה. אבל אנשי כנסת הגדולה תיקנו אותן בלשון רבים, כדי שהמתפלל ישתף עצמו עם הציבור, כי טוב הוא למתפלל שאינו חושב ומודאג רק מצורכי עצמו, אלא הוא מוטרד וחרד מפני צורכי זולתו, ובמיוחד צורכי הרבים. ולכן הוא מבקש על צורכי הרבים ומתכוון גם לצורכי עצמו. כך בכל הצרכים, וכך בענייני מחילה וסליחה. המתפלל מבקש שה' יסלח לעוונות ולפשעים של הרבים, ובכללם עוונותיו ופשעיו. והעובדה שהוא מודאג לא רק מעוונותיו ופשעיו, אלא גם מעוונות ופשעים של הרבים, היא יסוד גדול של הכנעה ועבודת שמים אמתית.