לכבוד הרה"ג רצון ערוסי שליט"א. מספר שאלות לי בנושא הלכות שליח ציבור לשיטת הרמב"ם:
1. מה מהדברים הבאים פוסל מלהיות שלוח ציבור:
א.אדם המגלח בתער.
ב. אדם שבניו לומדים בבתי ספר חילונים.
ג. אדם המחלל שבת בפרהסיה.
ד. אדם ההולך בגילוי ראש.
2. שליח הציבור ראוי להיות שלוחו של הציבור ועל כן חייב להיות בעל סממנים של יראת שמים, אולם האם יש מקום להקל במי מאלו המצויינים לעיל כאשר מדובר בבית הכנסת היחיד בסביבה בנוסח תימן בלדי, והדבר יגרום יותר לריחוקם מתורה ומצוות?
3. כמו כן, האם יש הבדל כאשר אדם כזה קם לשליח ציבור כאשר יש רק תפילת חזרה לבין תפילה שיש בה גם לחש וגם חזרה? יורנו רבינו.
א. אם יכול הוא להתגלח במכונה, באותה רמה של גילוח, כלומר, הוא בבחינת שביק היתירא, ואכיל איסורא, הוא מומר להכעיס ופסול. ואם לא, הוא רק מומר לתיאבון. הוא בבחינת רשע. ואם יש מי שאינו רשע, יש להעדיפו.
1. ב. אף שדבר זה חמור, כי בנפשות הילדים אנו עוסקים, אבל אם אין לו בי"ס דתי בקרבת מקום, ואם אין לו מימון לצורך הסעת ילדיו לבי"ס דתי, אין לפסלו להיות ש"ץ. ובלבד שיעבירם לבי"ס, מיד כשיוכל. אבל אם הוא מלמדם בבי"ס חילוני ביודעין, הוא אינו ראוי להיות ש"ץ, כי יש בזה מכשול, שהוא ישמש כדוגמה לאחרים.
1. ג. אם אינו בבחינת תינוק שנשבה, אלא שנה ופירש, אין להתיר לו להיות ש"ץ, ולא להשלים מניין עמו. אם הוא מקדש בליל שבת ובא להתפלל בקביעות, יש להקל עמו בעלייה לתורה, אם אפשר כנוסף על מספר הקרואים המחייב.
1. ד. יש להקל עמו, במיוחד שיש מגלה ראש, והם אורתודוקסים לכל דבר ומקפידים בשמירת המצוות, ומתפללים יום יום.
2. יש רצוי ויש מצוי וצריך לתמרן בחכמה וביראה בין שני הדברים הללו.
3. אין הבדל.
