1. בגמרא, ברכות, ח, א - ב, נאמר: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום, ואפילו עטרות ודיבון. ושלא יקדים ושלא יאחר. וכתב רבינו, תפילה, יג, כה: "אע"פ שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בציבור, ייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת שניים מקרא ואחד תרגום. ופסוק שאין בו תרגום קוראהו שלוש פעמים, עד שישלים פרשיותיו עם הציבור. ומדברי רבינו למדנו, שכנראה יש שתי תכליות להלכה זו:
א.שהיחיד יהיה מוכן לקריאת התורה והתרגום בציבור.
ב. שמאחר וקריאת התורה ותרגומה היא רק בציבור, דהיינו בעשרה מישראל, חכמים חייבו היחיד לקרות שניים מקרא ואחד תרגום, ואפילו פסק שאין לו תרגום יקראהו שלוש פעמים, ותעלה לו קריא, ה כאילו קרא בתורה, כיה מספר שלוש הוא היסוד של קריאת התורה. לפחות שלושה קוראים. ולפחות שלושה פסוקים. ותיקנו ליחיד מעין תקנת הציבור.
2. כמו מנהג עתיק יומין, מימי הנביאים, שתכליתו לא רק ביאור התורה, אלא חיבור תרוה שבכתב עם תורה שבע"פ כי התרגום הוא ביאור תמציתי עפ"י התורה שבע"פ. ולכן, הגאונים התייחסו לאלה שרצו לבטל את התרגום כעל מינים. ובמאמרי בכתב עת סיני, על התרגום, הוכחתי שאסור לבטל מנהג זה.
3. מצד הדין התפילה היא בחלש. ואחריה חזרת הש"ץ כדי להוציא את מי שאינו יודע, וגם כדי לומר קדושה ונשיאת כפיים. אולם כבר בימים הקדמונים (מתקופת המשנה), נראה שבר"ה התפללו מוסף תפילה אחת. בגלל אורך התפילה (ובימיהם היו מתפללים בע"פ לא מתוך סידור). הש"ץ בקול, והציבור מתפללים עמו מילה מילה לחבש. כשראה הרמב"ם שבחזרת הש"ץ, המתפללים שוחחו בינם לבין עצמם ולא הקשיבו לתפילת הש"ץ ולא ענו אמן. והיו מצבים שלא היו עשרה ששומעים ועונים אמן, הוא התקין שיתפללו תפילה אחת. הש"ץ בקול, והציבור עמו בלחש מילה מילה. והנוהגים על פי הרמב"ם נוהגים כן גם בימינו.