1. כשאדם מיישר את הקרקע הוא סותם גומות שיש בקרקע "והיה העקוב למישור". ופעולה כזו היא חלק בלתי נפרד מההכנות לבנייה. ולכן המשווה גומות בשבת חייב מדין תולדת בונה.
2. כשאין בישול מושלם כדרך הבישול, אלא יבש חם ביבש חם או צונן זה ליד זה ואין חתיכה שומנית, ואחת אסורה ואחת מותרת, אין החתיכה המותרת נאסרת כולה רק מקום המגע כדי קליפה, כי הבליעה מועטת.
3. לא. כי הוא משקה ומצמיח. אף שאינו מתכוון, הדבר הוא בבחינת פסק רישיה.
4. לפי המ"ב, שיט, ס"ק נח, יש להחמיר, כדעה האוסרת ולא כדעת המתירה. ואסר ע"י כלי כגון עץ. וכן פסק בשמירת שבת כהלכתה, פרק ג, סעיף סג, וכן הוא בערוך השולחן, שיט, לח. אולם אחרי בקשת המחילה, אין נראה לי להחמיר. והרי שיש להחמיר במסננת, אבל לא ע"י כף, שהרי במשנה, שבת, ב, ב, ובגמרא, שבת, קלט, א, התירו להניח בשבת ביצה טרופה בשבת. לתוך מסננת שיש בתוכה חרדל, אף שהגבשושיות של החרדל נתפסים בחלבון ונשארים במסננת. והחלק הנוזלי שבחרדל נוזל במסננת עם החלמון של הביצה, כי המסנון בדרך כזו מתכוון לתת גון צהבהב לחרדל, ולא לפעולת הסינון. וכך נפסקה ההלכה, רמב"ם, שבת, ח, יד, ושו"ע, או"ח, שיט, טו. ולא נאמר שאסור לסנן ביצה במסננת. אבל נהי שיש לאסור לסנן ביצה במסננת, אבל מדוע יש לאסור להפריד בין החלמון והחלבון בכסף, הרי הכף אינה כלי ברירה כמו המסננת, היא יד ארוכה של האדם, ואצבע ארוכה. והחלבון מקומו קבוע והחלמון מקומו קבוע. ושניהם אוכל, אלא שהחלבון בשעה זו, אצל אדם זה נחשב לפסולת, כלום החלבון חמור מן הקליפה, שמותר להסירה ביד, או להיעזר גם בכלי. כמו שקולפים קלפה של פרי ע"י סכין, כשאי אפשר ביד. לכן לענ"ד מותר לאדם להפריד בין החלבון ובין החלמון ע"י כף וליטול את הדבר הרצוי לו כאותה שעה. ואין לחייבו דווקא בידו, כשהרבה פעמים קשה ביד, ויש שנגעלים ביד.
5. מותר למלוח דברי מאכל צוננים כדי להטעימם חוץ מצנון שדרך לכבשו. ולכן מותר ליתן מלח בצלחת שיש בה מרק. אבל אין ליתן מלח בסיר שעל גבי האש, או אפילו כלי ראשון שהוסר מעל האש והוא רותח, משום בישול המוח.
6. לדידנו אסור להחזיר כלי שהורד מעל האש, על גבי האש.
7. יש אוסרים מדין מתקן מנא, מ"ב, שיז, ס"ק יח.