לפי דין התלמוד, הבעלות על בית משותף היא כדלקמן. בעל דירת קרקע הוא הבעלים על הקרקע עד התהום. והבעלים על הדירה העליונה הוא הבעלים על הגג עד הרקיע. וכל הדירות בקומות הביניים יש להם בעלות רק על דירותיהם. ועל הדיירים להסדיר זכויות מעבר ושימוש (זיקות הנאה) מן הבעלים. העליונים מן האמצעיים והתחתונים. התחתונים והאמצעיים מן העליונים אם הם רוצים להגיע למעלה או לגג. והבעלים על המעלית יגבו דמי שימש ממי שאינו בעלים ורוצה להשתמש במעלית. אולם בית משותף לפי חוק המקרקעין, הגג, המדרגות והחצר וכל הקירות החיצוניים הם נחשבים לרכוש משותף. וכל הוצאות החזקה של הרכוש המשותף והשימוש בו, מתחלקות בין כל הדיירים, לרבות דיירי קומת קרקע. ואין ספק שניתן לראות בחוק זה כמנהג המקום, ולפעול על פיו, כל עוד אותם דיירים הגיעו להסכם אחר. אולם יש מפוסקי ההלכה שפוטרים את דיירי קומת קרקע מלהשתתף בדמי המעלית, או בהחזקתה. ובמקרה כזה, אסור לדיירי קומת קרקע להשתמש במעלית, ללא רשות שאר הדיירים. ושאר הדיירים רשאים לדרוש מדיירי קומת קרקע דמי שימוש, בכל עת שהם רוצים להשתמש, ואין זה בגדר מידת סדום, מאחר ואין זה בגדר זה נהנה וזה אינו חסר, כי יש בשימוש במעלית משום חסרון.