אקדים הקדמה. מרי בדעה ששיטת רבינו משיטת רש"י. שיטת רש"י היא שהסח הדעת המחייב נטילת ידיים הוא מפני החשש שמא ייגע במקומות המטונפים, ומרי בדעה שההסח הדעת אינו בגלל החשש שמא ייגע במקומות המטונפים, אלא מחשש שמא בטומאה, שמחייבת נטילת ידיים. כמו פיהמ"ש, טהרות, ז, ח. אולם בגמרא, פסחים, קטו, ב, נאמר שאנו נוטלים בליל הסדר פעמיים, בגלל שאנו אומרים הגדה והלל. ובדפוס וילנא נאמר שמא נגע, אך רבינו, חמץ ומצה, ח, ד, הסביר שבגלל ההגדה וההלל הסיח דעתו, ולא זכר חשש נגיעה. דברים אלו למרי להתחבט בגדרי הסח דעת, ברכות, ו, אות נד, עיי"ש. אבל הוא בדעה שתפילה אינה הסח דעת. אך אחרי בקשת המחילה, נראים הדברים דלקמן:
א.הדבר פשוט שהגדה והלל מהווים הסח דעת, ולאו דווקא בשל חשש נגיעה.
ב. הדבר פשוט שהסח דעת האמור במשנה טהרות לפירבינו מחשש שמא ייגע בדבר טומאה. ולכן לענ"ד, אמירת דברים מתורת חובה מהווה הפסק להסח דעת. כמו הלל והגדה וכדברי המג"א, או"ח, קעח, סקי"ג. והנוטל ידיו והתנה לכל היום, עשה זאת אחרי תפילת שחרית, וביום שאין בו תפילת מוסף.
ג. נשארה שאלה לבירור האם נגיעה בטנופות מהווה הסח דעת לעניין נטילת ידיים כמו רש"י. מרי אומר לא. ובזה אני חושש שלפחות בעניין צואה - כן. ראיה לכך רבינו, ברכות, ז, ח, לעניין היוצא מן המסיבה והשתין, נוטל ידו אחת. דיבר עם חברו והפליג, נוטל שתי ידיו ונכנס. ועדיין צ"ע.
ד. אחרי עשיית צרכים אין חובת נט"י, אלא רחיצת ידיים או נקיות ידיים.