בגמ' ברכות נאמר אם באו יסורים על האדם יפשפש במעשיו... לא מצא יתלה בביטול תורה... לא מצא אלו יסורים של אהבה. המהרש"א בחידושי אגדות מעיר איך פשפש ולא מצא הרי אין צדיק בארץ... אלא שלא מצא עוון גדול, אז חוזרת הקושיא למקומה בשנית, הרי לפי שאלת המהרש"א הפותחת אין אפשרות לצאת מעניין העוונות לגבי הייסורים כי אין צדיק....
רציתי לטעון דבר בכוון אחר לדברי המהרש"א ולשמוע מה דעת הרב בעניין. חיוב מצות לימוד תורה קיימת לעד ואינה נפסקת אפילו לרגע אחד, שנאמר והגית בו יומם ולילה (לגבי דרשת הגמ' את הפסוק ראה דברי הרב י.
א. ה. הרצוג בספרו חוק מוסר ויהדות שטען שזה אינו כפשוטו ונאמר דוקא לגבי חכמה יונית בגלל התקופה דאז), החיפוש הראשון של האדם במעשיו זה לראות מה בתרי"ג המצוות עשה, לא עשה, ולגבי מצוות לימוד התורה הוא בודק רק את הרובד של הלימוד גרידא, למד או התבטל, בבדיקה השניה של עצמו הוא תולה בביטול תורה, כלומר הוא בודק האם היה רגע אחד בכל חייו שהוא לא היה קשור למצות לימוד התורה, קרי, עזרה לזולת, מלחמת מצווה, שינה לשם השגת כח לעבודת הבורא, כלומר הוא בודק אם בזמן שלמראית עין הוא ביטל תורה האם הוא קיים אז תורה באופן שהאדם מבחוץ לא יבחין בכך ונראה שבדרי קמאי היו כאלה שעברו את הבדיקה השניה כר' יוחנן וחביריו שהיו אנשי מעלה, ולגבי הפסוק אין צדיק בארץ..., אפשר לומר אין צדיק שלעיני האנשים בארץ הכל אצלו פרפקט הרי תמיד יש את הזמנים שהוא לא בעשיית מצוות, שטחים אפורים שבמחשבה אחת יהיו לקודש ובלי מחשבה יהיו ביטול תורה, האם כיוון חשיבה זה נכון ואם לא כיצד ניתן להבין את הגמ' עם קושייתו הבלתי ניתנת לפתרון של המהרש"א? חג שמח שלום צבי