מנהג אבותינו שנטלו לכל המסובים ואפילו הם רבים, והמתינו עד שיגישו את הלחם והחילבה והמרק. כי לא הגישו לחם לפני הנטילה. ורק לאחר מכן אחד בירך המוציא לכולם. ולא נמנעו מלדבר זה עם זה, ואפילו שלא מעניין הסעודה, אף שהמאריים הפגינו נימוסים לכל סובביהם והיו ממתינים בשתיקה. אך אם נשאלו השיבה בלחישה ובקצרה. כי שתיקתם היתה מתורת נימוסין, וכך נהגו בכל תימן שבה היה לחם מדגן. להבדיל מאיזור שרעב, שלא היה להם לחם מדגן כל ימות השנה זולתי בפסח, שהביאו באופן מיוחד. ולכן אין לדון כלפיהם על מנהג בין נט"י לברכת המוציא. לעומת זאת, בתום האכילה, כיבדו את השולחנות (חוץ מהלחם שלפני המברך), נטלו ידיהם, מים אחרונים, ותיכף בירכו ברכת המזון שהיא דאורייתא. כי תיכף נטי ברכה, ברכות מב, א, ולפי שיטתנו היא על מים אחרונים ולא על מים ראשונים. ושתי שיטות הן כמובא בטו"ר, או"ח, קסו, וגם בעניין זה תיכף אמרו, איסור דיבור לחלוטין לא אמרו. ובשו"ע, או"ח, קסו, הביא שתי השיטות וסיים "וטוב ליזהר" שלא להפסיק בין נט"י לבציעה.