אכן לפי שיטת הרמב"ם, הלומד תורה הוא מעלה נשמתו שלו ולא של אחרים, שאינם לומדים עמו, או שכבר אינם בחיים. אולם אם מדובר בבן הלומד תורה, הרי יש לאביו זכות, בכך שהכשירו ללמוד תורה פיסית, כלכלית, רוחנית וכיו"ב, כי התברר לנו (שאנו בשר ודם) מה שידוע לקב"ה תמיד, שמעשי האב הניבו פירות, שבנו לומד תורה. ואפילו האב כבר נפטר, כי כלפי שמיא גליא. ולכן לפי הרמב"ם, אין תפילתו של הבן או לימוד תורה שלו, או נתינת צדקה יכולים להפך דין שכבר דנוהו בשמים. כי אין עילוי נשמה לאחר המוות, במובן של לשנות דינו שכבר דנוהו בשמים, אבל יש במעשים הטובים של הבן כדי שה' שיודע אחרית מראשית, לדון את אביו לכף זכות, וזה ברא מזכה אבדה. אולם אדם חי שהוא חולה, המבקש שילמדו לזכותו ולרפואתו, מבחינת הרמב"ם, יש לו זכות שהוא תומך או מעודד לימוד תורה, ואולי אותה זכות תעמוד לו בעת צרתו.