מצוות עשה מן התורה שלא לאחר הבאת נדרים ונדבות ושאר קרבנות, אך אינו עובר על לאו רק לאחר שעברו שלושה רגלים, רמב"ם, סה"מ, לא תעשה קנה. ובמעשה הקרבנות, יד, יג, רבינו כתב שמצווה לתת את הקרבנות ברגל הראשון, ועל הלאו עוברים רק אחר שלושה רגלים. וכלל בכלל דין זה, גם ערכין ותרמין גם מתנות עניים. ובהלכות מתנת עניים, ח, א, כתב רבינו שהנוצר צדקה חייב לתיתה לעני מיד. כי העניים קיימו כן. וכן ההלכה בשו"ע, יו"ד, רנז, ג, וכבר התקשו המפרשים בדברי רבינו במעשה הקרבנות בעניין מתנות עניים. ולהלן נתייחס לכך. אשר לנצרים לטובת בית הכנסת כתב רבינו בסה"מ, לא תעשה, קנז, שהלאו הוא גם על כל הדומה לקרבן, כגון שידור לבדק הבית או לצדקה, או לבית הכנסת, וכיוצא בזה. לכן הוא בספר החינוך, מצוה, תז, ושניהם לא זכרו את הנדרים לביהכ"נ, בלאו, לא תאחר. וכנראה, יש דברים בגו. שהרי דין הנוצר לצדקה שונה מנדרי הקדש וקרבנות. ובגמ' ר"ה, ו, א, נאמר: "וצדקה מיחייב עלה לאלתר. מ"ט, דהא קיימו על העניים. וכתב הרמב"ם במתנ"ע, שם: "הצדקה.. חייב לתינה לעניים מיד. ואם איחחר, חייב בלא תאחר לשלמו. שהרי בידו ליתן מיד, והעניים מצויין הן". להבדיל מנדרי הקדש וקרבנות שהדבר תלוי במקדש. ולכן נתנו לו שני גדרים, מצווה ברגל הראשון. ועובר על לאו בשלושה רגלים. ולפי זה נבין מדוע במתנות עניים, להבדיל מצדקה, רבינו כללה כנדרי הקדש לעניין בל תאחר, הואיל ואין הדבר תלוי בידו. כי אינו נותן המתנ"ע לעניים, אלא העניים באים ונוטלים אותן. ויש פעמים שלא באים כלל. וכמאן לנדרי בית הכנסת, הם אינם נחשבים נדרי הקדש כי ביתה כנסת אינו מקדש, אף שהוא נחשב מקדש מעט. ולגבי בל תאחר, לענ"ד יש לחלק. אם נדר לבית כנסת שהוא מתפלל בה, הרי זה כנדר צדק, הואיל והדבר בידו ובית הכנסת מצוי, וחייב מיד. אבל אם נדר לבית כנסת שימצא, או לבית כנסת מסוים, שאינו מבקר בו תדיר, הרי עד שיגיע לבית הכנסת, ועד שימצא הגבאי, יש תת לו דין נדר הקדש לעניין בל תאחר. ועיין מאירי, ר"ה, ו, א.