עליה מבבל לא"י
לכבוד הרב,
הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות פרק ה' הלכה ט"ז כותב: "כשם שאסור לצאת מהארץ לחוצה לארץ -- כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות, שנאמר "בבלה יובאו, ושמה יהיו" (ירמיהו כז, כב)." נראה שהמקור להלכה נמצא במסכת כתובות דף קיא עמוד א': "דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה שנאמר (ירמיהו כז) בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה' ורבי זירא ההוא בכלי שרת כתיב ורב יהודה כתיב קרא אחרינא (שיר השירים
ב) השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה וגו' " ולאחר מכן לקראת סוף העמוד כתוב: "אמר רב יהודה אמר שמואל כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות" ופירש רש"י: "לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד" ולא הזכיר את הפסוק "בבלה יובאו". כלומר בהתחלה לפי הבנתי רב יהודה אוסר על עלייה מבבל לארץ ישראל מסיבות של איסור לעשות מעשה של גאולה עד בוא הגואל, ומביא את הפסוק מירמיהו וגם את השבועה משיר השירים. אבל לקראת סוף העמוד הטעם שפירש רש"י - "לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד" כלומר האיסור קשור לקדושה שבבל ושבטלה הקדושה בטל האיסור. והרמב"ם משלב בין שתי הגישות. גם כותב שאסור לצאת מבבל לארץ ישראל וגם מביא את הפסוק "בבלה יובאו". אם האיסור לצאת מבבל הוא רק בגלל שלא גולים ממקום תורה, אז מה שייך הפסוק "בבלה יובאו ושמה יהיו"?
הדבר פשוט שרבינו פסק כשמואל שהובאו דבריו ע"י רב יהודה, ורבינו העתיקם להלכה מילה במילה, ולא ספק כרב יהודה כשאמר דברי עצמו שכל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה. ור' זירא חלק על רב יהודה והתחמק ממנו כשעלה לארץ ישראל, ור' אלעזר חלק על רב יהודה, וכל כך כאב שעולא שהיה עולה מדי פעם מבבל לארץ ישראל ונפטר בבבל, וקרא עליו בכאב: "ואתה על אדמה טמאה (=בבל) תמות"! ואע"פ שעולא נקבר בארץ ישראל, אמרו אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה. אלא שהקושי שרבינו הסתייע בדברי הפסוק: "בבלה יובאו ושמה יהיו". שרב יהודה הסתייע בו כדי ללמוד שאין יוצאים מבבל, אפילו לא לארץ ישראל. אבל מאחר ואין הלכה בעניין זה כרב יהודה, נשאר חלק מההלכה של רב יהודה, ששמואל מסכים לה, שאין יוצאין מבבל לשאר ארצות בגלל הפסוק בבלה יובאו ושמה יהיו. וזאת משום שההשגחה הועידה את בבל כמרכז תורני מקביל לזה שבארץ ישראל, כדי להציל את יהדות התפוצות.