הדבר פשוט שאסור למחוק את שם השם. אשר לכתיבתו מבחינה עקרונית - מותר. אבל לצרכי קודש פסוקים, נרתיקים של מזוזות פרודות וכיו"ב. והני מילי אם לא יגיעו למצב שבו חלילה שם השם ייזרק לאשפה. עיין שו"ת אגרות משה, יו"ד ח"ב, קלד, שנשאל אם מותר להדפיס ברכונים, בדף אחד מצידו האחד. ומצידו השני פרסומות מסחריות, והוא אשר אפילו להדפיס ברכות בלי פרסומות מסחריות, אם יש חשש שיתגלגל ויבואו לידי ביזיון, כמו שהרמ"א יו"ד, סוף סימן רעו, אסר לכתוב שמות ה' שלא בספר, כדי שלא יבואו לידי בזיון. ושם בסימן קלה, הרב פיינשטיין העיד על עצמו שהוא נזהר בהזמנות לחתונות של בניו ובנותיו, שלא הדפיסו שום פסוק, אף לא קול ששון, וסיים הוא מן הראוי לכל אדם להתנהג. אכן ע"י מקף, לכאורה זוהי תקנה לכתוב שם השם, כדי שלא להסתבך במחיצתו, אבל השאלה היכן כותבים את המקף לא אחרי חלק משם ה', שהוא עצמו שם ה'. ולא בסוף שם ה', שהסוף עצמו הוא שם השם. ואם לא די בכך, עדיין יש לחוש ששם השם שנכתב עם מקף נכתב עם פסוק או עם תוכן קדוש, שאסור להשליכו ולבזותו. ואם כן, עלולים הבריות להשיב שעם המקף נפתרו כל הבעיות. והגר"מ פיינשטיין דן בעניין מחיקת שם ה' שנכתב בשלושה י' וחשש שמא יבואו לקראו בשם ה', שלא לצורך ושלא בהיתר. עיין שו"ת אגרות משה, או"ח, ח"ב, נה.