אם באמת אין עירוב באותו מקום, ואם באמת מחוץ לבית, יש רשות הרבים מדאורייתא, הרי הכלל הוא שמים או ביב שזורמים מכוחו של אדם מרה"ר לרה"ר - אסור. עיין רבינו, שבת, טו, טז - יז, ושו"ע, או"ח, שנז,
א. ואם מכח כוחו, אין איסור. וכוחו האמור שם, כל ששופך למקום צר שהוא פחות מארבע אמות על ארבע אמות, אבל במקום רחב יותר, הרי זה כוח כוחו. והני מילי שהוא יוצק מים בידיו, אבל אם הוא פותח ברז, וע"י שיצאו מים נמשכו מים מאליהם, אין זה כוחו, כי מדובר בסילוק המנוע. ואף שיש וסילוק המונע הוא כוחו של האדם, כגון שאדם קשור ליד הסכר, ופותחים את הסכר והמים זורמים עליו והורגים אותו. אבל במקרה הנדון מדובר על האחריות כלפי המים שבאים מאחור בגין סילוק המונע. דאוראה, שסילוק המונע שגורם למים לזרום מן הכלי על ידי האדם, אינו נחשב ככח גברא לנט"י, לפי דעות מסוימות. ואם כן, גם כאן בענייננו. יתירה מזו, גם כשאדם שופך מים ברה"י, והם יוצאים לרה"ר, אם הם יוצאים לגומא מחזקת סאתיים והיא קמורה, שלא תיראה העוקה מהר"ר, הרי היא כמקום פטור ומותר. גם אם עודף המים גולש מן העוקה. עיין יפה במ"ב, שם, על השו"ע, ומאחר ובצינורות אין המים זורמים ממש ברה"ר אלא הם עלומים מבני אדם, הם כמו במקום פטור. ומותר. על אחת כמה וכמה אם רה"ר היא רק מדרבנן שהדבר מותר כדין כרמלית.