כתב רבינו, תפילה, פ"י ט"ז בסופה, אם התחיל להתפלל קודם ש"צ והגיע ש"צ לקדושה, לא יפסיק ולא יענה קדושה עמהן, וכן לא יענה אמן יהא שמיה רבא מברך והוא באמצע התפילה, ואין צריך לומר בשאר ברכות. וכתב מורנו הרב יוסף קאפח שם, הערה לד, עיין לעיל הל' ק"ש, הע' מג, שם ביאר שדעת הרמב"ם ושיטתו שאין הקורא ק"ש עונה לקדיש ולקדושה וכו', מטעם שאין מעבירין על המצוות, ולא רק שהוא פטור משום העוסק במצווה פטור מן המצווה, אלא אף אינו רשאי, וזהו שכתב כאן לא יפסיק, כלומר לא יפסיק בשתיקה וישמע. ואין צ"ל שלא יענה. ומרן השו"ע באו"ח, סימן סו, ג, כתב שהקורא ק"ש ושמע מש"צ קדיש וקדושה וברכו, אפילו באמצע פסוק מפסיק ועונה. דין זה אינו מן התלמוד, אלא יש מחכמי הראשונים שדנו קל וחומר, ומה אם לכבוד האדם, מפסיק ומחזיר שלום, או מתחיל ואומר שלום, למי שחייב בכבודו, לכבוד שמים, לומר קדוש ואיש"ר, על כחת כמה וכמה. ובהלכות תפילה, סימן קד ז, בעניין העומד בתפילה ושמע מש"צ קדיש קדושה אינו פוסק, אלא ישתוק ויכוון למה שאומר ש"צ ויהא כעונה. לסיכום: לשיטת הרמב"ם, אינו עונה בין בק"ש ובין בתפילה משום העוסק במצווה פטור מן המצווה. וכל יישותו של המתפלל או הקורא קרית שמע תהיה לעבודת ה' נטו, ואין זקוק לכבוד. וה' מוחל על כבודו, ובלבד שהאדם יעסוק במצווה כהלכתה, מבלי שידלג ממצווה למצווה. ודבר זה לתועלתו של המקיים מצווה, כי לא הכמות בקיום המצוות קובעת, אלא האיכות. וכמו שה' רצה שנקיים המצווה כתקנה, בלי הפסקות, לתועלתו, לשלימותנו, כך ה' הורה לנו להפסיק בק"ש, כדי לומר שלום, למי שצריך לומר, כי כבוד הבריות הוא יסוד גדול בשלימות האדם. ואולם לשיטת מרן בק"ש עונה אפילו באמצע הפסוק, ובתפילה לא יענה אלא מפסיק ושותק ויהא כעונה.