א. יש לברך על בשמים, לפי סוגיהם השונים: מעץ - בורא עצי בשמים, מעשבים - בורא עשבי בשמים, מדברים שהם לא מעץ ולא מעשב - בורא מיני בשמים.
ב. אין לברך על בשמים שנעשו שלא בשביל להריח בהן, אלא למטרה שונה, כגון להעביר את הזוהמא, וכן אין לברך על בשמים של ע"ז או בשמים של ערווה מן העריות, או בשמים שעושים למתים, וכן בשמים של בית הכיסא וכיו"ב. על כאלה אין לברך עליהם.
ג. על בשמים שנקראים "מור" והוא מן החיה, כתב הרמב"ם (בהל' ברכות פ"ט א) מברך בורא מיני בשמים, ובהלכות כלי המקדש פ"א ג' כתב "המור" הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמים בו בני אדם בכל מקום. ושם העיר מורנו הרב יוסף קאפח, שהוא מין חיה טהורה ממיני צבאים. ומרן בשו"ע או"ח כט ז ב כתב: "המוסק" מברך בורא מיני בשמים. ובמ"ב, שם, הביא שני פירושים: פירוש אחד - המוסק והוא מזיעת חיה. ופירוש שני, שהמוסק הוא מדם חיה שמתקבץ בצואה ואחר כך נעשה בושם. ולפי פירוש שני זה, מדובר בדבר האסור באכילה. וא"כ, לפי הפירוש השני, שהוא הפירוש של מורנו הרב יוסף קאפח בדברי רבינו על המור, מברכים על בשמים של דבר האסור באכילה, ולפי זה, יש לברך על בושם מבהמה טמאה. גדולה מזו, נחלקו הפוסקים, אם מותר לברך על ריח מדברים האסורים באכילה ובהנאה, כמו כלי הכרם וערלה. עיין מקורות וילקוט יוסף, ח"ג, עמ' תקס - תקסא, אות י'.