קנאתו של פנחס
כבוד הרב שלום וברכה לפני כיומיים, בעת שנערך מצעד ה"גאווה" בעיר ירושלים, הגיע אדם תמהוני וניסה לדקור אדם אחר שצעד במצעד. למרות התנגדותי העזה למצעד הפקרות שכזה, אחזה את גופי חלחלה למראה קנאותו של אותו האיש, עד כדי כך שהעבירה אותו מדעתו לנסות ולרצוח אדם אחר. לא יכולתי שלא להשוות בין קנאות מסוג זה לקנאותו של פנחס כנאמר בספר במדבר: "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרון הכוהן; ויקם מתוך העדה, וייקח רומח בידו. ויבוא אחר איש ישראל אל הקובה, וידקור את שניהם -- את איש ישראל ואת האישה אל קובתה; ותיעצר המגפה מעל בני ישראל... וידבר ה' אל משה לאמור: 'פינחס בן אלעזר בן אהרון הכוהן השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי בתוכם; ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי...' " לא רק שמעשה זה לא נפסל בעיני התורה, אלא אף קיבל גושפנקא על ידי התורה כפי שמצוטט להלן. מה בין קנאותו של זה לקנאותו של פנחס? מתי מעשה קנאות שכזה כשר ומתי הוא פסול מכל וכל? שאלה זו לא באה חלילה לקנטר אלא רק לקבל קריטריון ברור היכן עובר הגבול בכבוד רב ובתודה
אכן, יש דברים בהלכה, והם ספורים, אין זולתם (ומקרה דנן, לא נכלל בתוכם), שהדין הוא שקנאים פוגעים בו. ובאמת, שדיני העונשין לפי התורה, מאוד מחמירים, ששום חשוד בעבירה לא יענש, אלא כשהוא נידון בפני בי"ד. ועפ"י עדים והתראה. ומדין הוראת שעה, יש ומקילים בדיני עדים והתראה. אולם, אין שום היתר, שכל אדם יהיה הדיין, השוטר והמעניש. גם אותם מקרים, כמו הבועל ארמית, והגונה את הקסווה, שהדין בהם, שקנאים פוגעים בו, על הקנאי לדעת, שיש לו דין של רודף, ואפשר שהנרדף יהרגנו במסגרת התגוננותו. והקנאי שמקנא צריך שיהיה בטוח שהנרדף עושה את מעשה העבירה, שאם לא כן, דמו בראשו. כאמור, מקרה דנן, למרות העזות, הגסות והתועבה שבו, אינו בכלל המקרים שקנאים פוגעים בו. אולם, אפילו אם נאמר כן, החזו"א כבר הורה הוראה שהלכת מורידין ולא מעלין אינה נוהגת בימינו, בגלל שאנו נמצאים בתקופת הסתר גדולה, ויש לעיין בדבריו בהלכות רוצח ושמירת נפש, כי הם נפלאים מאוד.