אכן הרמב"ם, איסורי ביאה, כא, לא, כתב דברים קשים: "לא ישא ישראל עם הארץ כהנת, שזה חלול לזרעו של אהרן. ואם נשא, אמרו חכמים, אין זווגן עולה יפה. אבל מת בלא בנים, או מת הוא או היא במהרה, או קטטה תהיה ביניהן, אבל תלמיד חכמים שנשא כהנת הרי זה נאה ומשובח, הרי תורה וכהונה כאחד. העתקתי כל דברי רבינו, ולא בכדי: א) כדי להראות עד כמה הדברים שנכתבו מאוד קשים, שהרי בשו"ע, אה"ע, ב, ח, תמצת את הדברים.
ב) כדי לגלות טעמה של ההלכה, "תורה וכהונה כאחד". ובאמת שלפי הדברים הקשים הנ"ל, לכאורה מדובר באיסור. אולם המעיין במיקומה של הלכה זו, יראה שלפניה (נישואי קטלנית), ואחריה (נישואי בת ת"ח לעם הארץ), כולן המלצות ולא יותר. ולמרות שמדובר בהמלצה, ואולי דווקא בשל כך, היה הרמב"ם צריך לכתוב דברים אלה, כי הכהנים שעליהם מדבר הרמב"ם (אפילו כהני חזקה), הם כהנים שהכהונה והתורה אצלם הולכים ביחד. בבחינת, כי שפתי כהן ישמרו דעת. ותורה יבקשו מפיהו, ועם ארץ הוא ההיפך הגמור. ועלולות להיות השלכות לזרע שייוולד. ולכן כתב הרמב"ם את אשר כתב.