1. מחלוקת הפוסקים, אם יש איסור השחתת זרע לגוי. הרמב"ם לא מנה בין מצוות ל"ת את איסור השחתת זרע ליהודי, אבל הביא בפכ"א מהלכות איסורי ביאה איסור השחתת זרע ליהודי ובהלכות מלכים, פרק י, לא מנה את איסור השחתת זרע בין האיסורים שהוזהר בהם בן נח, כך שהדברים מראים שלדידו אין איסור השחתת זרע לגוי, וממילא הדברים שהזכרת מותרים גם לשיטת האוסרים, ספק אם האיסור מן התורה, וכל הבעיה היא אם יהודי יכול לומר לגוי להוציא זרע למטרות מחקר רפואי. וגם בזה באנו למחלוקת אם אמירה לגוי לעשות איסור, שהיא אסורה מדרבנן, אם היא בכל האיסורים או רק בשבת, ובוודאי שלדעת האוסרים השחתת זרע לגוי רק מדרבנן, הרי גם אם היה איסור ליהודי לומר לעשות כן מדובר בתרי דרבנן, ולצורך מחקרים רפואיים אמתיים ומועילים לרבים מותר. ורק לאלה שאוסרים מן התורה לגוי להשחית זרעו, אפשר שאסור ליהודי לומר לא לעשות כן. אבל אין איסור ליהודי ללמוד ממה שהגויים עושים, שהרי הם אינם מודעים לאיסור, וגם אם ידעו אותו, הם בין כך לא מקיימים אותו. ויש להניח שהם מוציאים זרעם לצורך מחקרים, וא"כ חוקר יהודי רשאי ללמוד ממעשיהם שהם עושים על דעת עצמם.
2. במדרשים אכן נאמר, שדור המבול נענשו בגלל השחתת זרעם, וכן ער ואונן בני יהודה. ואם מדרשים אלה משקפים עובדה שהם היו אסורים, עדיין אין להסיק מכן לדורות, כי אין למדים מלפני מתן תורה.
3. לפי הרמב"ם, כשההלכה לא חייבה להירג, אין מידת חסידות ליהרג. ויש איסור בדבר. וההלכה חייבה רק בשלוש עבירות: שפ"ד, ע"ז וג"ע. התורה לא חייבה למות על קידוש ה', כדי שלא להכשיל את הציבור באכילת נבלות. אבל אם מדובר בעת שמד, יש למות על קידוש ה', אפילו על שינוי פעוט מדרך ה'.
4. כן. וכך נהגו בתימן, שלא היו מיטות, וישנו על שטיחים.