1. זהו כלל, שאין למדים לפני מתן תורה, למ"ד שסובר כן, שהרי יעקב אבינו נשא שתי אחיות. ודבר זה אסור עלינו. ואפילו דין שלא נשתנה, כמו גיד הנשה, אנו אסורים רק משום שנצטווינו בסיני, בעת מתן תורה. גם דיני הייבום שנצטווינו בסיני, שונים מדיני הייבום שנהגו בהם לפני מתן תורה, כמו אצל יהודה ותמר. כל זאת גם כשהדינים מפורשים במקרא, כל שכן כשאינם מפורשים במקרא, רק בדרשות של חז"ל, כמו שציינת בשאלתך.
2. שאלה זו צ"ע, כי אסור להרוג גוי, אלא שההורג גוי אינו חייב מיתת בי"ד, כדין הורג יהודי, אבל בי"ד יעניש אותו, כדי בי"ד מכין ועונשין שלא מן הדין. כמו כן, החובה ליהרג ולא להרוג הוסברה בתלמוד בסברה, "מאי חזית דדמך בומק טפי, דילמא דמו סומק טפי. ובמקרה דנן ניתן לומר שדמו של היהודי "אדום יותר", בגלל שהוא מצווה יותר במצוות. לא חלילה כדי להתיר להרוג גוי, אלא כדי להתיר להציל יהודי, גם ייאלץ בגין כך להרוג גוי. ונראה שהרמב"ם סובר כסברה אחרונה, שהרי בהלכות יסודי התורה, ה, ז, הוא כתב: "והריגת נפש מישראל לרפאת נפש אחרת, או להציל אדם מיד אנס, דבר שהדעת נוטה לו הוא, שאין מאבדין נפש מפני נפש". אבל כל הדברים שכתבנו הם בבחינת לימוד, ולא הלכה למעשה. כי אין לנו ב"ה מצבים כאלה, וה' יצילנו מהן. 3-4. מבחינה עקרונית אסור להשכיר לגוי עובר עבודה זרה בית דירה, מפני שהוא מכניס לתוכה ע"ז, ונאמר לא תביא תועבה אל ביתך, רמב"ם, ע"ז, י, ד, שו"ע, יו"ד, קנא, י. והרמ"א ציין שנהגו בזמנו להקל להשכיל גם לצורך דינר. ולא רק לצורך מחסן. והש"ך, שם, ס"ק יז, תמה עליו. והמדיקי בלשון רבינו, שכתב מפני שהוא מכניס, יראה שמדובר בדבר ודאי שזוהי המציאות, שבה נגזרה הגזרה. ולכן גויים שהם אדוקים בע"ז, אסור להשכיר להם. וגויים שאינם אדוקים בע"ז, נראה שמותר להשכיר להם, וצריכים לברר לגבי העובדים הזרים, שמשכירים להם את הדירה, אם הם אדוקים בע"ז, כי נדמה לי שלא כולם שווים.
5. אכן לפי רבינו, ע"ז, ט, ד, הנוצרים הם עובדי ע"ז ויום ראשון הוא יום אידם, ולכן אסור לשאת ולתת עמם בארץ ישראל יום חמישי ויום שישי שבכל שבת ושבת, ואין צריך לומר יום ראשון עצמו, מפני שהוא אסור בכל מקום. וכן נוהגים עמהם בכל אידיהם. אולם בשו"ע, יו"ד, קמח, יב, הביא דעת יש אומרים שבזמן הזה עובדי עבודה זרה אינם בקיאים בטוב אלילים, לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום אידם, ולהלוותם, וכל שאר הדברים. וכן הרמ"א היקל בשו"ע, או"ח, קנו. ואין ספק שאין זו דעת רבינו. ולכן בהוראתי הוריתי על יום אידם בלבד, והתעלמתי מדין שלושה ימים לפני יום אידם, ולוואי שיקפידו על יום אידם. וזאת מהטעמים הבאים: א) נהגו כדעת המקילים, עד שיש ספק אם נורה כרבינו, אם ינהגו ליפ הוראה זו.
ב) בימינו, בארץ, ברוב המקרים, אין סימן היכר חיצוני לנוצרים, להבדיל מהכומרים, מהנזירים ומהנזירות. והם מפוזרים בתוכנו, חוץ ממקומות בודדים, שיש בהם ריכוזי נוצרים בגליל. אבל הנושא ונותן עמם ברחבי הארץ, איני יודע שמדובר בנוצרי, ואין הנוצרי אדוק בדתיותו, והמסחר הוא רק מסחר לחלוטין, וברוב המקרים אין בו משום הנאה לע"ז או לייקר אותה, וספק אם הסוחר הנוצרי מודה, לפי אמונתו, על הצלחתו במסחר.
6. דברי חז"ל, שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם נלמד מאותו שאמר לאחשורוש, שיש זוממים להרגו, ואת המידע הזה היא הקפידה לומר בשם מרדכי, שמסר לה מידע זה. לימים הוברר שהעובדה שהדברים נאמרו בשם אומרם, הביאה תועלת לעמנו. ומזה נוכל ללמוד, שמסירת מידע בשם המקור, יש בהם תועלת, אם לא קרובה רחוקה, ומה לי אם המקור יהודי או גוי. אולם, השאלה שנשאלת היא אם יש לומר עניינים שבאמונות ודעות, או במידות ודרך ארץ, גם בשם גוי. והנה הרמב"ם לא נמנע מלומר רעיונות בענינים אלו, בשם אומריהם, אפילו הם גויים, כשם שגם מצאנו שבמשנה ובתלמוד היו גויים שהיו ידידים של התנאים והאמוראים, והביאו דברים בשמם. וכן מצאנו הרבה מגדולי ישראל שאמרו רעיונות בשם גויים אולם הדבר פשוט הוא, שאם יש חשש שהציטוט מגוי עובד עבודה זרה, כמו גם מיהודי כופר, שיש חשש שינהג אחרים, שהדבר אסור, ושם רשעים ירקב.
7. אסור להתייחד עם כל גוי שחשוד בשפיכות דמים. השאלה היא, האם ההנחה שהיתה אז, בימי המשנה והתלמוד, שסתם גויים עובדי ע"ז, הם חשודים בשפ"ד, קיימת היום. י"א שלא. וי"א שבמדינות מתוקנות שיש דין ויש דיין, יש מקום להקל.
8. יראת ה' מסורה ללבו של אדם, ויראת מאלוקיך אני ה'. ה' בוחן כליות ולב, אם כוונת המסתכל באותן תמונות מתכוון לגירוי יצרים, או לשם לימוד בלבד. כי לשם לימוד, גם לא לשם פרנסה, מותר. ובלבד שלא יתגרה ביצרו, וה' עדו.
9. אסור להיכנס לכנסיות. והרואה אותן אומר בית גאים יסת ה', והמבקר במקום חורבות של כנסיות יכול לקיים ואתה על במותימו תדרוך. ובמיוחד על סמלם שעל הארץ.