דילוג לתוכן העיקרי

קברות צדיקים ונושאי כליו של הרמב"ם

שאלה

ברצוני לדעת מהו מקורה של הקביעה המפורסמת כי הרמב"ם פסק במפורש וחד משמעית כי אסור לעלות לקברים? אומנם קיימת ההלכה שקבע האומרת ש"לא יפנה אדם לבקר את הקברות", אולם נושאי כליו טוענים שביקור משמעו חפירת הקבר והוצאת העצמות כדרך האמורי, וזה ודאי שאסור, אבל בימינו לביקור משמעות אחרת - לפקוד מבחוץ, וזה מותר (הרדב"ז: "אבל לפקוד הקברות מבחוץ אין חשש בזה"). מדוע אם כן מציגים את הרמב"ם כאילו לחם בנחרצות נגד עלייה לבתי קברות? כיצד מפרש כבוד הרב את הלכה זו של הרמב"ם?

תשובה

לא ידוע לי שהרמב"ם לחם באופן נחרץ נגד ביקור בבתי קברות, אולם העולה מכל משנתו ההלכתית וההשקפתית, שהוא נגד ביקור בקברות, המקובל בימינו. כי הביקור בקברות בימינו הוא בד"כ אחד משני האופנים: האופן האחד - שבו הקרובים משתטחים על הקבר ובוכים, ואפילו מדברים עם הנפטר (כך הם סבורים, דיבור חד סטרי). והרמב"ם, לפי השקפתו, בוודאי יתייחס לאופן זה כאל הבל. והאופן האחר - שעולים לקברי צדיקים ומבקשים מהם בקשות, והרמב"ם יתנגד לכך, משום שלדידו, אליבא דחז"ל, יש למתפלל להתפלל ישירות לה', ולא באמצעות אמצעי. אולם יש ביקור בבתי הקברות שהרמב"ם פסק אותו להלכה, והוא בזמן תעניות על הבצורת. ותכלית ביקור זה שהמבקרים יפנימו את האמת, שסוף אדם למיתה וייכנע וישוב בתשובה. ובנסיבות כאלה נפסק להלכה גם ע"י השו"ע, ולא רק ע"י הרמב"ם, כדעה שנזכרה בגמרא תענית, שמבקרים אפילו בבתי קברות גויים.