כתב הרמב"ם (תפילה ט) השוית הקול כיצד, לא יגביה קולו בתפילתו, ולא יתפלל בלבו, אלא מחתך הדברים בפשתיו ומשמיע לאוזניו בלחש, ולא ישמיע אלא אם כן היה חולה או שאינו יכול לכוון את לבו עד שישמיע קולו הרי זה מותר, ובלבד שלא יהיה בציבור כדי שלא תיטרף דעתך מקולו.ף וכן נפסקה ההלכה בשו"ע, או"ח, קא, ב, ובמ"ב, שם, ס"ק ה, הביא מחלוקת האחרונים, אם גם צריך המתפלל שלא להשמיע לאזניו, והכריע כדעת האחרונים שהמתפלל צריך להתפלל בלחש, אבל באופן שאוזניו שומעות, ורק אוזניו, ולא בלחש כזה, שהללו שבסביבתו הקרובה שומעים אותו, כי לחש כזה אסור. ולא התירו אלא ליחיד או לחולה שאינו יכול לכווין לבו בלי שישמיע קולו. ובתנאי שיתפלל יחיד ולא בציבור, כדי שלא יטריד את הציבור. והמגביה קולו אסורה גם ליחיד שמתפלל לבדו. ואם עשה כן, הוא מקטני אמונה, ודומה לנביאי השקר.