מדוע עד אחד פסול מבטל את כל העדות?
כתב הרמב"ם, בהלכות עדות ה ה: "כשיבואו לבית דין עדים מרובין -- כת אחת, אומרין להם, כשראיתם זה שהרג או חבל, להעיד באתם או לראות: כל מי שאמר לא באתי להעיד עליו, אלא לראות מה הדבר, ובכלל העם באתי -- מפרישין אותו; וכל מי שאמר להעיד באתי, ולכוון העדות -- מפרישין אותו. אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול, עדות כולם בטילה". לכאורה נראה לפי זה, שכל אדם יכול לעשות פשעים בציבור ולהינצל מן הדין: כל שעליו לעשות הוא, להעמיד מישהו מקרוביו או חבריו הפושעים במקום הפשע, ולהגיד לו שיבוא יחד עם כל העדים לבית הדין, ויגיד שהוא נתכוון להעיד. ואז, מכיוון שאותו העד כמובן פסול, גם העדות של שאר העדים תתבטל! האמנם זו כוונת הרמב"ם, או שאולי טעיתי בהבנת דבריו?
עליך לדעת את יסודות דיני העונשין לפי תורת ישראל. לעונש על עבירה יש שני יעדים: האחד - ערך, האחר - צורך. היעד הערכי שהעונש ישמש ככפרה לעבריין ע"י מלקות, או ע"י עונש מוות, הכל לפי סוג העבירה. והכפרה כשיש עונש מוות היא כדי שלא יפסיד את העולם הבא, כי חיי העולם הזה הוא יסיים ע"י עונש מוות. ועונש זה ניתן ע"י בי"ד רק בהסתמך על עדים כשרים שהתרו בעבריין בטרם עשה את העבירה. ואין ספק שגם כשניתן לעבריין כז העונש מלקות או מיתת בי"ד, מושגת גם מטרה נוספת, ההתרעה, למען ישמעו וייראו, אך הגישה הדתית הזאת כלפי העבריינים היא ייחודית למשפט דתי. לעומת זאת יש ענישה שיעדה הוא הצורך. כלומר ביעור העבריינות והענשת העבריינים, למען ישמעו וייראו. וענישה זו מתקיימת במשפט התורה עפ"י ראיות נסיבתיות, ועדים בלי התראה ועוד. וענישה כזו נעשית ע"י הסנהדרין בשיטה של הוראת שעה או ע"י דין המלך על קיום שתי השיטות, ושתי המערכות עמו בדרשות הר"ן.