יש סוגים שונים של חזקות:
א. חזקה שהיא מעשה קניין מדעת מקנה, כגון שאדם קונה קרקע ממישהו, הרי שאם בעל הקרקע מתיר לקונה לעשות מעשה חזקה כדי לרכוש בעלות, והקונה עשה מעשה חזקה, כגון: גדר, פרץ וכיו"ב, כלומר שנהג כבעלים, קנה את הקרקע.
ב. חזקה שהיא מעשה זכייה מן ההפקר, שאם יש קרקע הפקר, כגון גר שיש לו קרקע, והוא נפטר בלי שיש לו יורש, קרקעו הפקר. וכל המזדרז לעשות מעשה חזקה באותה קרקע, שבאותו מעשה הוא נוהג כבעלים, הרי שהוא זכה בבעלות על אותה קרקע.
ג. חזקת תשמישים שיש בין שכנים ושותפים. בנסיבות כאלה יש לכל שכן ויש לכל שותף זכות קניינית בית או חצר וכיו"ב. ויש לכל אחד זכות תשמיש, כגון זכות לאור (חלון), זכות לשימוש בחצר, כגון חוטי כביסה וכיו"ב. וזכות השימוש היא צריכה להסכמת השכן או משותף השני. הרי שאם אחד השתמש בחצר, או פתח חלון וכיו"ב, וזולתו שתק, המשתמש זכה בחזקה לאותו שימוש, כי שתיקת השכן השני או השותף השני, מהווה ויתור למשתמש, ולמשתמש נוצרה חזקה להשתמש באותו שימוש, כי בין שכנים או שותפים יש יחסים הדדיים. פעם זה מוותר לזה, ופעם זה מוותר לזה. וכן הלאה.
ד. שונה הדבר ביחס לחנייה ברכב ברחבת בית המדרש. אם הרחבה היא במדרכה הציבורית, הדבר פשוט שאין לאותו אדם חזקה, כי אותה חנייה שייכת לכל אדם, ולאו דווקא לבאי בית המדרש וכל הקודם לחנות זכה. ואם הרחבה היא בחצר בית המדרש, רק אם בית המדרש הוא עמותה, והחנייה היא רק לחברי העמותה, הרי אפשר שדינם כשותפים. שאם אחד מהם החזיק בשימוש במקום מסוים, שזכה בחזקת תשמיש. אולם אם החנייה ברחבת בית המדרש היא לכל הבאים לבית המדרש, מאחר והבאים יכולים להשתנות, חדשים וישנים, ואדרבה, יש עניין שירבו התלמידים, הרי שאין לאותו אדם שום חזקת תשמיש, כי אין מדובר בשותפים בעלי זכויות באותו מגרש חנייה, אלא הדין הוא שכל הקודם לחנות זכה לאותה שעת חנייה. ולא יותר.